ובו יתבאר כיצד לאהוב את עצמך ואת המציאות בלי סיבה? וכמובן שכולם רוצים להגיע למצב הזה, שבו הם אוהבים את המציאות בלי סיבה. והשאלה הנשאלת היא, איך להגיע למצב הזה?

והסיבה שהאדם לא אוהב את המציאות כפי מה שהיא בלי סיבה, היא רק משום, שמצד אחד האדם רוצה להגיע למצב, שבו הוא יאהב את עצמו בלי סיבה, ומצד שני הוא מנסה למצוא סיבות, למה כן לאהוב את עצמו. וכמובן שזה לעולם לא יצליח, כי זה דבר והיפוכו.

כי כל סיבה שהאדם ימצא למה לאהוב את עצמו, תמיד זו תהיה אהבה עם סיבה. והאדם הוא שואל את עצמו, "למה שאני אוהב את המציאות / את עצמי?" וכיו"ב. והאדם לא קולט, שהוא פחדן עם רגשי נחיתות. כי השאלה צריכה להיות הפוכה. והשאלה צריכה להיות, "האם באמת יש סיבה, לכך שאני לא אוהב את עצמי / את המציאות?".

והטועים, הם מלמדים את האדם לאהוב את עצמו, בגלל הדברים הטובים שיש בו. וכמובן שזוהי טעות. כי מי שאוהב את עצמו בגלל הדברים הטובים שיש בו, הוא טועה. כי הוא יכול לאהוב את עצמו בלי סיבה, ובנוסף הוא לא באמת אוהב את עצמו, ובנוסף יש בכל אדם חסרונות, לפחות כמו כמות היתרונות שיש בו.

והאדם לא צריך לקבל את הטעות שלו, שגורמת לו לחשוב שהוא צריך סיבה לאהוב את עצמו. אלא האדם צריך להיות עז פנים ולשאול את האמת, שהיא, למה בכלל שלא תאהב את עצמך?! ומה הסיבה שבגללה אתה לא אוהב את המציאות כפי מה שהיא?!

וכאשר האדם שואל את השאלה הזאת, אז הטעויות שבו מביאות לו רשימה ארוכה של סיבות, למה לא לאהוב את עצמו. ומי שהוא מאמין לעצמו, אז הוא מיד חוזר לאחור ומקבל את הסיבות השגויות שלו, למה לא לאהוב את עצמו ואת המציאות כפי מה שהיא ממש.

אבל מי שהוא חכם קצת, ומי שנמאס לו שהמחשבות שלו מתעללות לו בנשמה שלו והורסות לו את החיים, הוא כופר בעצמו, דהיינו, לא מאמין לעצמו, אלא ממשיך לשאול את עצמו, האם באמת הסיבות האלו שגורמות לו לא לאהוב את עצמו, האם הן אכן מוצדקות? ולמה הן מוצדקות? ומי החליט שהן מוצדקות? ומי החליט שזה טוב וזה רע? ומי מחייב את האדם להאשים את עצמו? וכולי.

ועל ידי זה שהאדם הוא עקשן ולא טיפש, דהיינו, שהאדם מתעקש וחוקר ומנסה לגלות ולהבין את הסיבה, שבגללה הוא לא אוהב את עצמו, ועל ידי זה שהאדם לא מאמין לשום סיבה שהיא, אלא חוקר כל דבר, ומנסה לגלות מהי האמת, האם באמת תחושת הרע היא מוצדקת? ולמה באמת האדם סובל? והאם באמת הרצון של האדם שהמציאות תהייה דווקא כך ולא אחרת, האם הרצון הזה בכלל מוצדק? וכולי.

על ידי זה בסופו של דבר, כל הסיבות שיש לאדם למה לא לאהוב את עצמו ואת המציאות, כל הסיבות האלו מתבטלות, ואז מה שנשאר כברירת המחדל, זאת אהבה אמיתית ללא כל סיבה. ואז האדם טוב לו, לא בגלל שיש משהו שגורם לו להרגיש טוב, אלא בגלל שאין שום דבר שגורם לו להרגיש רע. וזהו טוב אמיתי, שהוא לא תלוי בסיבה כלשהי וכולי.

ובמהות, את נטל ההוכחה, תשים על המחשבה למה לא לאהוב את עצמך, שהיא תביא את הסיבה. והאם זה מחוייב לא לאהוב את עצמך? והאם אתה מוכרח במאה אחוז לחשוב שאתה לא מספיק טוב? ומי אמר שאתה לא מספיק טוב? ואולי אתה כן טוב? ואולי אתה לא חייב לשנוא את עצמך?

והמלכודת של המוח היא, שהוא שם את נטל ההוכחה על הלאהוב את עצמך. שהוא שואל...