ובו יתבאר, העניין של אהבה בלי תנאים. האם באמת יש דבר כזה אהבה ללא תנאים? והאם באמת, אפשר לאהוב בלי תנאים?

והתשובה לשאלה הזאת, היא חד משמעית, והיא שאין דבר כזה אהבה בלי תנאים בכלל. ויש אהבה, כמעט בלי תנאים. ויכולה להיות אהבה, כמעט אין סופית. דהיינו, אהבה אין סופית, פחות אחד. אבל אהבה אין סופית ממש, אין דבר כזה במציאות. ולא שאין דבר כזה אהבה בלי תנאים, ולא שאי אפשר לאהוב ללא תנאים. אלא, שאהבה בלי תנאים בשלמות, אין לה שום משמעות של אהבה כלל. והיא לא יותר אהבה, מאשר שנאה. וכפי שיתבאר להלן.

והעניין הוא, שאהבה, היא רגש ותחושה. תחושה, שהיא מנוגדת לתחושה של שנאה ורגש של שנאה. ובקצה האחד יש אהבה, ובקצה השני יש שנאה. אבל, בכל מקום שיש אהבה, יש לפחות גם קצת שנאה. ובכל מקום שיש שנאה, יש לפחות גם קצת אהבה. ואין שום אהבה בעולם, שאין בה שום שנאה. ואין שום שנאה בעולם, שאין בה שום אהבה.

ונחזור ונחדד: כי כן יכולה להיות אהבה ללא שום תנאים. וכן האדם יכול לאהוב בלי שום תנאים. אבל מי שאוהב ללא שום תנאים, הוא חווה רגש זהה לחלוטין, למי ששונא ללא שום תנאים, ולמי שמלא בשנאה אין סופית, בלי שום תנאים. או במילים אחרות, יש דבר כזה אהבה בלי שום תנאי, ויש דבר כזה לאהוב ללא שום תנאים, אבל אין לזה שום משמעות של אהבה, שהיא שונה משנאה. ולמה?

כי כדי לאהוב משהו, וכדי לדעת שאתה אוהב אותו. לשם כך האדם צריך להכיל בתוכו, גם רגש כלשהו של שנאה, כדי לדעת שהוא אוהב. ומי שלא יודע מהי שנאה, הוא לא יכול לדעת מהי אהבה. ומי שלא יודע מהי שנאה חזקה, הוא לא יכול לדעת מהי אהבה חזקה. ומי שלא יודע מהו רעב, לא יכול לדעת מהו שובע. ובלי לדעת מהו רע, אי אפשר לדעת מהו טוב.

ז"א, נניח לצורך העניין, שאהבה פירושה לרצות להיות בקרבת הישות שאותה אוהבים. ונניח שאדם אכן רוצה להיות בקרבת ישות כלשהי. עכשיו צריך להתבונן, האם הוא בכלל יודע שהוא רוצה להיות בקרבת אותה הישות? או במילים אחרות, האם הוא בכלל יודע שהוא אוהב את אותה הישות?

כי מי שהוא רק אוהב איזה דבר, אוהב בשלמות מוחלטת, אוהב בלי שום תנאים, אוהב עד כדי כך שהוא לא מסוגל לדמיין שהוא לא אוהב, הרי שאדם כזה לא יכול לדעת שהוא אוהב את הדבר. כי הוא לא מסוגל לדמיין שהוא לא אוהב את הדבר. ולכן אין לו אפשרות לדעת שהוא כן אוהב את הדבר. ואין אצלו משמעות לאהבה שלו כלפי אותו הדבר.

כי כל זמן שהאדם יכול לחשוב על ההיפוך של הדבר, הרי שהוא לא מלא בשלמות את הדבר. וכל זמן שהאדם יכול לחשוב על כך שהוא לא אוהב איזה דבר, וכל זמן שהאדם מסוגל לחוש חוסר אהבה כלשהו, כלפי איזה דבר, הרי שהוא לא כל כולו אוהב את הדבר בשלמות. וכל זמן שהאדם אפילו מסוגל לדמיין את עצמו, אוהב פחות את אותו הדבר, הרי שהוא לא אוהב אותו מספיק.

כי אי אפשר לדמיין, אלא רק את מה שקיים בפוטנציאל, בתת המודע של האדם. ומי שיכול לדמיין שהוא לא אוהב ב 100%, הרי שבתת המודע שלו, קיימת האפשרות, לא לאהוב ב 100%. ומי שבתת המודע שלו, קיימת האפשרות לא לאהוב ב 100%, הרי שהוא עוד לא אוהב כל כולו ב 100%.

ואם וכאשר אדם יגיע למצב שהוא אוהב איזה דבר ב 100%, עד כדי כך שהוא לא מסוגל, אפילו לא לדמיין שהוא לא אוהב את הדבר, כי אפילו בתת המודע שלו, אין אפילו לא את האפשרות שהוא לא יאהב את הדבר, הרי שממילא אין אצלו כבר שום משמעות, לכך שהוא כן אוהב את הדבר.

כי המשמעות של הדבר, היא לפי ההיפוך שלו. ואם יש רק דבר אחד, שאין שום דבר ששונה ממנו, הרי שאין לו שום משמעות. ואם יש תחושה, שאין שום תחושה שונה ממנה, הרי שאין לה שום משמעות כלשהי. והמשמעות של האהבה, היא רק בגלל השנאה. וכאשר האדם חושב לעצמו שהוא אוהב איזה דבר, אם יש אצל האדם משמעות למחשבה הזאת, הרי שהאדם בעצם מבין גם, מהו חוסר אהבה כלפי אותו הדבר. כי מי שלא יכול אפילו לא לדמיין שהוא לא אוהב איזה דבר, הוא גם לא מסוגל להבין שהוא כן אוהב את הדבר.

ובכל מקרה הרעיון הוא פשוט, והוא, שאי אפשר לאהוב בלי שום תנאים בכלל ובשלמות, שום דבר שהוא. כי ברגע שאוהבים איזה משהו בלי שום תנאים, ממילא כבר אי אפשר לא לאהוב אותו. ואם אי אפשר לא לאהוב אותו, הרי שאי אפשר אפילו לא לדמיין שלא אוהבים אותו. ואז ממילא, כבר האהבה אליו מאבדת את המשמעות.

וכיו"ב ממש לגבי שנאה. שאי אפשר לשנוא בשלמות איזה דבר. כי אם רק שונאים את הדבר, הרי שאין לכך משמעות. כי כבר לא יודעים מהי אהבה. ואם לא יודעים מהי אהבה, ממילא אין משמעות לשנאה. ואם אין שום טוב, ממילא גם כבר אין שום רע.

ועוד נוסיף ונסביר את העניין מעוד נקודת מבט מקבילה, והיא, שאי אפשר לאהוב משהו אחד, יותר משאר הדברים, באהבה שאין בה שום תנאים. ולמה? כי אם אוהבים משהו אחד בלי שום תנאים ממש, הרי שבעצם מוכנים לקבל אותו, בכל צורה שהיא. ואם מוכנים לקבל אותו בכל צורה שהיא, הרי שכבר אוהבים את כל הצורות כולן בצורה שווה, ולא אוהבים אותו יותר מאשר דבר אחר.

לדוגמא: לאהוב אדם בלי שום תנאים, פירושו, גם אם הוא יהיה האדם הכי רע בעולם. כי אם אומרים שאוהבים אותו בלי שום תנאי כלשהו, ממילא זה אומר שצריך לאהוב אותו, גם אם הוא יהיה הכי רע בעולם. וכדי לאהוב מישהו גם אם הוא הכי רע בעולם, לשם כך האוהב צריך להכיל בתוכו את האפשרות לאהוב את הדבר הכי רע בעולם.

וכאשר האדם מנסה לאהוב בלי שום תנאים, דהיינו, לאהוב את הדבר, גם אם הוא יהיה הכי רע בעולם, ושזה יהיה בלי שום סיבה, כי זה הרי בלי שום תנאים, הרי שממילא זה אומר, שהאוהב, צריך לאהוב את הדבר הרע ביותר בעולם, בלי שום תנאים ובלי שום סיבה. ואם אוהבים גם את הדבר הרע ביותר בעולם, הרי שממילא אוהבים את כל הדברים כולם, ואז ממילא כבר אין משמעות לאהבה כלפי שום דבר.

ונחדד: כדי לאהוב דבר מוגדר בלי תנאים, לשם כך צריך להתחבר למקום בתוך התודעה, שמאפשר לאהוב בלי שום תנאים. והמקום הזה נקרא "אין שכל". כי בשכל, יש טוב ורע. ושם, יש תנאים. וכדי לאהוב בלי שום תנאים, לשם כך צריך להתחבר לאין שכל. וכאשר מתחברים לאין שכל כדי לאהוב בלי שום תנאים, ממילא כבר אין משמעות לאהבה או לשנאה, וממילא כבר אין הבדל בין דבר אחד לבין דבר אחר.

ומי שלדוגמא אוהב את הילד שלו בלי שום תנאים, הרי שהוא אוהב את הילד שלו, בגלל שהוא הילד שלו. ז"א ראשית כל צריך לבדוק, האם באמת אין שום תנאים בכלל? ואם הילד יעשה לך את הרע ביותר בעולם, האם עדיין תאהב אותו באותה המידה ממש? או תאהב אותו פחות? כי אם תהיה פחות אהבה, בגלל שהוא עושה הכי רע בעולם, הרי שהאהבה כן תלויה בתנאים.

ובנוסף, נניח שתהיה אהבה זהה, גם אם הוא יהיה הכי רע בעולם, הרי שהסיבה לאהבה, היא בגלל שהוא הילד שלך. וזה בעצם אומר, שהאהבה היא בכלל לא כלפי הילד, אלא כלפי הקשר שיש בין הילד לבין ההורים. ז"א נניח שהילד עושה הכי רע בעולם, ועדיין אוהבים אותו באהבה אין סופית (למרות שבפועל אין באמת כזה דבר), הרי שהאהבה היא לא כלפי הילד עצמו, אלא היא תלויה בכך שהאדם רוצה לאהוב את יוצא חלציו.

ז"א האדם רואה חשיבות עליונה, לקשר שיש בינו לבין הילד שלו, כי הוא הילד שלו וכולי. והאדם אוהב את הילד שלו, לא בגלל שהוא אוהב את הילד עצמו, אלא בגלל המשמעות שההורה מייחס, לכך שהישות שהיא הילד שלו, שהיא בעצם קשורה אליו בקשר דם וכיו"ב. ואם כן, האדם אוהב את הילד שלו גם אם הוא הכי רע בעולם, בגלל האהבה של ההורה, למשמעות שהוא מייחס, לקשר שבינו לבין הילד שלו.

כגון לדוגמא, הורה, שמשמעות החיים שלו, היא הנתינה שלו לילדים שלו. או הורה שמשמעות החיים שלו, היא האהבה שלו לילדים שלו. שאדם כזה אוהב את הילדים שלו בלי שום תנאים. לא בגלל שהוא אוהב אותם עצמם. אלא רק בגלל המשמעות שהאהבה שלו אליהם, מספקת לו עצמו. והאהבה שלו אליהם, תלויה במשמעות שהוא מייחס לאהבה שלו כלפיהם.

ואם האדם ביום מן הימים, יחשוב שלאהוב את הילדים שלו בלי תנאים, זה לא הדבר המשמעותי ביותר עבורו. הרי שבאותו הרגע הוא כבר לא יאהב אותם בלי שום תנאים. ונמצא אם כן, כי בכל מקרה, האהבה היא תמיד עם תנאי כלשהו. כי אם היא בלי שום תנאי ממש, אז למה לאהוב את הילד שלך, למה לא לאהוב את כולם באותה המידה ממש?!

וכל אהבה שיש לה סיבה, הרי שיש לה תנאים. ז"א מי שאוהב משהו בגלל סיבה כלשהי, הרי שהוא מציב תנאים לאהבה. ז"א הוא אוהב, בגלל התלות הרגשית שלו באותה הסיבה. ומה יקרה אם הסיבה תתבטל? ומה יקרה אם הוא יפסיק לייחס משמעות לאותה הסיבה? האם האהבה יכולה להתבטל? תשובה: כן. כי אם המשמעות של אהבת הורה לילדיו תתבטל אצל האדם, ממילא גם האהבה שלו לילדיו תתבטל.

וכנ"ל, כדי לאהוב בלי שום תנאים ממש, לשם כך צריך להתחבר לאין שכל. וכאשר אין שכל, כבר ממילא אין שום משמעות לאהבה כלל. וכך גם שנאה. שאם שונאים בלי שום תנאים ממש, אז כבר שונאים את כל הדברים, ואז ממילא כבר אין דבר כזה שנאה.

ועוד נוסיף, כי אהבה אין סופית, ושנאה אין סופית, הן אותו הדבר ממש. כי אהבה אין סופית פירושה, שהאדם לא מסוגל להיות קיים, בלי לחשוב כל הזמן על הדבר שאותו הוא אוהב. כי אם האדם מסוגל להיות קיים, בלי לחשוב על הדבר שאותו הוא אוהב, הרי שהוא לא אוהב אותו באהבה אין סופית.

ומי שיאהב משהו באהבה אין סופית, עד כדי כך שהוא לא יכול להיות קיים, בלי לחשוב על הדבר שאותו הוא אוהב, אדם כזה ממילא יחשוב תמיד רק על הדבר שאותו הוא אוהב. ואז ממילא כל המשמעות העצמית שלו ושל האהבה שלו תאבד לגמרי. כי כאשר חושבים רק על דבר אחד כל הזמן, כבר אין לו שום משמעות כלל.

וכיו"ב לגבי שנאה אין סופית. שפירושה הוא, שהאדם כ"כ שונא את הדבר, עד כדי כך, שאם הוא חושב עליו, הוא מפסיק להיות קיים. כי מי שמסוגל להיות קיים, תוך כדי זה שהוא שונא איזה דבר, הרי שהוא לא שונא אותו מספיק...