ובו יתבאר העניין של אהבה עצמית בלי תנאים. האם באמת יש דבר כזה אהבה עצמית בלי שום תנאים? מהי אהבה עצמית ללא תנאים? ואיך והאם אפשר לאהוב את עצמך בלי תנאים? ועוד.

ומי שיתבונן בעניין יראה, כי האדם מחפש, איך להרגיש טוב עם עצמו. ומי שאוהב את עצמו, ממילא הוא מרגיש טוב עם עצמו. ומי שלא אוהב את עצמו, אלא שונא את עצמו, או כועס על עצמו וכיו"ב, הרי שלא ממש כיף לו עם עצמו, וממילא הוא לא חי חיים טובים. ולכן האדם כל הזמן מחפש דרכים איך לאהוב את עצמו.

ומאחר שכולם יודעים, שאהבה עם תנאים, היא לא אהבת אמת, ואהבה עם תנאים, היא בעצם אהבה על תנאי. שאם התנאי מתבטל, גם היא מתבטלת. לכן, כולם רוצים להגיע לאהבה עצמית ללא תנאים. כדי שהאהבה שלהם לעצמם, תהיה בלי סיבה ובלי תנאים. והשאלה היא, האם באמת אפשר לאהוב בלי שום תנאים? והאם אפשר לאהוב את עצמך בלי שום סיבה?

והתשובה לשאלה הזאת היא חד משמעית, והיא שלמרות שכן אפשר לאהוב את עצמך בלי תנאים. הרי שבהחלט אי אפשר לאהוב את עצמך בלי שום תנאים באופן מוחלט ובשלמות. ז"א האדם יכול לאהוב את עצמו בלי תנאים, באופן יחסי. אבל האדם לא יכול לאהוב את עצמו בלי שום תנאים, באופן מוחלט.

ולמה? כי יש שני סוגים של אהבה. יש אהבה עם שכל ויש אהבה בלי שכל. ואהבה עם שכל, פירושה, שהאדם אוהב איזה דבר, בגלל שהוא חושב בשכל שלו, שהדבר הזה הוא יותר טוב מאשר רע. ואהבה בלי שכל, פירושה, שהאדם לא שונא את הדבר, לא בגלל שיש בו דברים טובים, אלא בגלל שאין לו שכל להבין שיש בו דברים רעים.

והכוונה היא, שמי שמחפש סיבות לאהוב את עצמו, הרי שהוא לעולם לא יצליח לאהוב את עצמו בלי סיבה. כי יש כאלו (חלק מ ה - מורים רוחניים / פסיכולוגים / מאמנים אישיים וכיו"ב), שמנסים ללמד את האדם לאהוב את עצמו, על ידי זה שתהיה לו חשיבה חיובית, ועל ידי זה שהוא יאמין בעצמו, ויסתכל על חצי הכוס המלאה, ושימצא בעצמו נקודות טובות, ושיחפש את מה שטוב בו, ושעל ידי זה הוא יוכל לאהוב את עצמו.

וכל השיטות האלו, מלמדות את האדם, איך לאהוב את עצמו עם תנאים, ואיך להגיע לאהבה עצמית עם תנאים. כי מי שמחפש סיבות למה לאהוב את עצמו, הרי שהאהבה העצמית שלו לעצמו, היא תמיד תהיה רק עם תנאים. שהם בעצם הסיבות שהוא מצא, למה לאהוב את עצמו.

ואי אפשר לאהוב את עצמך בלי תנאים, בגלל סיבה כלשהי. אבל בהחלט כן אפשר, לא לשנוא את עצמך עם סיבה, על ידי זה שהאדם עובר לשימוש ב"אין שכל" שלו. ז"א, כי האדם אוהב את עצמו או שונא את עצמו, לפי השיפוטיות העצמית שלו את עצמו, לפי תפישת הטוב והרע שלו, את עצמו.

וצריך להכיר בעובדות, שהן, שכל זמן שהאדם שופט את עצמו האם הוא טוב או רע, וכל זמן שהאדם בודק את ההערכה העצמית שלו לפי טוב או רע, וכל זמן שהאדם מעריך את עצמו לפי תפישה של טוב או רע, הרי שמחוייב המציאות, שהוא בהכרח ימצא בעצמו, גם דברים טובים וגם דברים רעים. כי בכל דבר בעולם, תמיד יש בו, גם חסרונות וגם יתרונות כלשהם.

ומי שמנסה לשפוט את עצמו לפי טוב ורע, הוא תמיד ימצא בעצמו, גם דברים טובים וגם דברים רעים. כי בכל דבר בעולם, תמיד יש בו גם דברים טובים וגם דברים רעים. ובכל דבר ודבר שהאדם חושב שהוא טוב, יותר מאשר משהו אחר, הרי שהוא גם טוב פחות, ביחס ליכולת שלו להיות טוב יותר.

ואהבה בכלל ואהבה עצמית בפרט, אם היא תלויה בסיבות כלשהן, אז לעולם היא לא תהיה מושלמת. כי תמיד תהיה סיבה, גם למה לאהוב את עצמך, וגם למה לא לאהוב את עצמך. כי תמיד יש חסרונות ויתרונות.

ומצד שני, אהבה בלי שום סיבה, אין לה שום משמעות אמיתית של אהבה. כי לאהוב משהו בלי שום סיבה, פירושו, לאהוב את הדבר, גם אם הוא יהיה הכי רע בעולם. ואפשר לאהוב משהו גם אם הוא יהיה הכי רע בעולם, רק כאשר האדם מתנתק מהשכל שלו, ולא שופט את הדבר עם השכל שלו.

כי כאשר האדם שופט כל דבר שהוא עם השכל שלו, ממילא יש לו שיפוטיות טובה וגם שיפוטיות רעה. וכדי לאהוב משהו בלי שום תנאים בכלל, דהיינו, לא לשנוא את הדבר, גם אם הוא יהיה הכי רע בעולם, לשם כך צריך לקבל את הדבר, בלי שום שיפוטיות.

וכאשר האדם מתחבר בתוכו למקום שבו אין לו שום שיפוטיות כלשהי כלפי עצמו, ממילא הוא מפעיל בתוכו את המקום, שבו, אין לו שום שיפוטיות כלפי שום דבר בעולם. כי האדם לא יכול גם לא להיות שיפוטי כלפי עצמו בכלל, וגם בו זמנית כן להיות שיפוטי כלפי דברים אחרים. כי או שהאדם שיפוטי, או שהאדם לא שיפוטי. ואם השכל לא עובד, כדי לא להיות שיפוטי. אז באותו הרגע שהאדם לא משתמש בשכל שלו כלפי עצמו, באותו הרגע האדם לא שופט גם שום דבר אחר.

ואם האדם מגיע למצב שהוא לא שיפוטי כלפי עצמו בכלל, דהיינו, לא שיפוטי כלפי אף אחד בכלל, ממילא האדם לא אוהב ולא שונא אף אחד בעולם, בשום רמה שהיא. כי כאשר אין שום שיפוטיות של טוב ורע, ממילא גם אין שום אהבה או שנאה.

ולאהוב את עצמך, יש לזה משמעות, רק כאשר האהבה העצמית של האדם כלפי עצמו, היא גדולה יותר מאשר מה שהוא אוהב את כל שאר הדברים שבעולם. ואם האדם אוהב את עצמו, בדיוק באותה מידה שהוא אוהב את כל שאר הדברים שבעולם, הרי שהוא כבר לא ממש אוהב את עצמו, אלא הוא אוהב את הכל באותה המידה ממש, וזו כבר לא אהבה עצמית, אלא אהבה כללית.

וע"פ הנ"ל, המצב הוא כזה: שאם האדם משתמש בשכל שלו של טוב ורע, אז ממילא הוא מוצא בכל דבר בעולם, גם יתרונות וגם חסרונות. ואז ממילא הוא גם אוהב וגם שונא את כל הדברים שבעולם, ברמה כלשהי. ואז הוא יכול לאהוב יותר או פחות את עצמו, באהבה עצמית או בשנאה עצמית.

ולעולם, האדם לא יכול רק לאהוב את עצמו בשלמות, בלי שום שנאה עצמית. ולעולם, האדם לא יכול רק לשנוא את עצמו בשלמות, בלי שום אהבה עצמית. כי תמיד כשיש שכל, אז יש יתרונות וגם חסרונות בכל דבר, ואז יש תמיד גם אהבה וגם שנאה, ברמות ובעוצמות שונות.

ובנוסף, כאשר האדם אוהב את עצמו תוך כדי שימוש בשכל שלו, הרי שזאת אהבה עם סיבות. כי יש סיבה ויש תנאים, לכך שהאדם אוהב את עצמו.

ויש כאלו, שנראה להם שהם אוהבים את עצמם בלי סיבה ובלי תנאים. ומה שקורה אצלם זה, שהם אוהבים את עצמם כמעט בלי תנאים מסוימים, ושהם מוכנים לאהוב את עצמם, גם אם הם יהיו במצב מסוים. אבל זה תמיד בתנאי ובגלל סיבה אחרת כלשהי.

וכל סיבה שיש לאהבה, היא גם התנאי של האהבה. כי הסיבה תמיד יכולה להשתנות. ואין שום סיבה קבועה. כי הסיבה, היא דבר מופשט. כי אין סיבה קבועה. וכאשר האדם אוהב את עצמו לדוגמא, בגלל שזה הוא עצמו. אז לכאורה זה לא יכול להשתנות. כי זה תמיד יהיה הוא עצמו. אבל זה בהחלט כן יכול להשתנות, כי האדם יכול פתאום לחשוב, שהסיבה היא לא מספיק מוצדקת. או במילים אחרות, כשיש סיבה לאהבה, הרי שהיא על תנאי, שהאדם יחשוב שהסיבה היא מוצדקת. ולכן, כל זמן שהאהבה העצמית היא עם סיבה, הרי שהיא אהבה עצמית על תנאי.

ובכל מקרה, אהבה עצמית שנובעת מסיבות כלשהן, דהיינו, משכל כלשהו, ומשיפוטיות כלשהי, היא לעולם לא יכולה להיות בשלמות. כי תמיד יש גם חסרונות כלשהן.

ויש גם את נקודת המבט הנגדית, שבה האדם לא שופט את עצמו, ולא מעריך את עצמו לפי שיפוטיות של טוב ורע. שזה בעצם להתייחס לעצמך, בלי להשתמש בשכל של השיפוטיות שמבדילה בין טוב לבין רע. וכאשר האדם שופט...