ובו יתבאר, מהי אהבה מוחלטת ומהי אהבה יחסית? ויתבאר, מהו ההבדל שבין שני סוגי האהבה האלו? ויתבאר, כיצד החיפוש אחרי אהבה מוחלטת, גם מחזק וגם מחליש, את האהבה היחסית?

ויתבאר, כיצד המרדף אחרי אהבה יחסית, מחליש וגם מחזק את האהבה המוחלטת? ויתבאר גם, למה קשה לאהוב? ולמה קשה למצוא אהבה? ולמה דווקא הרצון לאהוב, למה הוא יכול להחליש את האהבה? ולמה לפעמים, דווקא הרצון לאהבה, דווקא הוא יוצר שנאה? ולמה לפעמים, דווקא השנאה וחוסר הרצון לאהוב, למה דווקא הם יוצרים אהבה? ועוד.

ומי שיתבונן בעניין יראה, שיש שני סוגים של אהבה. יש אהבה יחסית ויש אהבה מוחלטת. ואהבה יחסית פירושה, אהבה, שהאדם אוהב, עם תנאים ועם סיבות. וכאשר האדם אוהב עם תנאים ועם סיבות, אז האהבה שלו, היא מעורבת, גם עם שנאה. דהיינו, האהבה היא לא שלמה.

כי כאשר האהבה, היא עם תנאים ועם סיבות, זה אומר, שהאהבה היא מתוך השכל של האדם. כי תנאים וסיבות, הם בשכל של האדם. שהשכל של האדם, שופט את הדבר. והאדם רואה את הטוב שיש בדבר, ואז האדם אוהב את הדבר, בגלל הטוב שיש בו. וכאשר האהבה נובעת מהשיפוטיות השכלית של האדם, אז האהבה, היא רק יחסית.

ולמה? כי ברמה השכלית, בכל דבר שיש בעולם, ניתן למצוא בו, גם חסרונות וגם יתרונות. וברגע שהאהבה, נובעת מתוך שכל כלשהו, אז ממילא זה אומר, שלפחות בתת המודע של האדם, הוא חושב גם על החסרונות שיש בדבר. כי בכל דבר, תמיד יש גם חסרונות יחסיים כלשהם. ואז ממילא, האהבה לא יכולה להיות שלמה. כי האדם מודע בתת המודע שלו, גם לחסרונות של הדבר.

והרעיון הוא, שכל אהבה שהיא עם תנאים כלשהם, ושהיא תלויה בסיבות כלשהן, ושהיא נובעת מתוך שיפוטיות שכלית כלשהי, הרי שהאהבה הזאת, היא אהבה חסרה, שיש בה גם שנאה. והיא אהבה, שאינה אהבה שלמה בלב שלם.

ואהבה כזאת, נקראת, אהבה יחסית. שפירושה הוא, שבאופן יחסי, האדם יותר אוהב את הדבר, מאשר שונא אותו. דהיינו, שהאדם יש לו רגשות מעורבים, גם של שנאה וגם של אהבה, וגם של נייטרליות, כלפי הדבר. ובאופן יחסי, האדם יותר אוהב, מאשר נייטרלי, ומאשר שונא את הדבר. וזאת נקראת, אהבה יחסית.

ויש גם עוד סוג אחר של אהבה, שנקראת אהבה מוחלטת / אהבה שלמה / אהבה בלב שלם / אהבה ללא תנאים / אהבה בלי סיבה / אהבה מושלמת. שהאהבה הזאת, היא כולה אהבה, בלי שום שנאה כלל.

דהיינו, שהלב של האדם, מלא כולו רק באהבה, בלי אפילו שמץ קטן ביותר של שנאה. רק אהבה בלבד, בלי שום תחושה של שנאה. כ"כ הרבה אהבה, עד שהאדם, לא יודע מהי שנאה. כ"כ הרבה אהבה, עד שהאדם, כבר לא יודע שזו אהבה, מרוב זה שהוא כבר לא יודע מהי שנאה. שהלב של האדם, נקי לגמרי. ושאפילו בתת המודע של האדם, אין שום שמץ של כעס או שנאה כלל, אלא אך ורק אהבה בלב שלם.

ונחדד: שכאן לא נדון, האם אפשר או אי אפשר להגיע לאהבה המוחלטת, שאין בה שום שנאה? וגם לא נדון, האם בכלל קיימת אהבה מוחלטת שכזו? והאם זה בכלל טוב או רע, לאהוב בלב שלם, בלי שום שנאה? וכל הדברים האלו, כבר ביארתי אותם במקומות אחרים. וכאן, כן נדון במערכת היחסים שיש, בין שני הסוגים של האהבה, שהוזכרו כאן. שהם, אהבה יחסית, מול אהבה מוחלטת.

ובפשיטות נחדד, שאהבה יחסית, היא כאשר יש גם אהבה וגם שנאה, אלא שהאהבה, גדולה יותר מאשר השנאה. ואהבה מוחלטת, היא כאשר יש רק אהבה, בלי שום שנאה כלל. אהבה יחסית = גם אהבה, או בעיקר אהבה. ואהבה מוחלטת = רק אהבה באופן מוחלט, בלי שום שנאה כלל.

ומי שיתבונן עוד בעניין יראה, כי האדם מטבעו רוצה להשיג, גם אהבה יחסית וגם אהבה מוחלטת. והרצון של האדם להשיג אהבה יחסית, מתבטא בכך, שהאדם במשך החיים שלו, מנסה לאהוב כל מיני דברים, שהוא יודע מראש, שהם לא יספקו לו אהבה מוחלטת.

ומצד האמת, שום דבר בעולם, לא יכול לספק לאדם אהבה מוחלטת. ולמה? כי שום דבר בעולם, הוא לא מושלם. ולכן, אי אפשר לאהוב שום דבר בעולם, בצורה מוחלטת. וכאשר האדם מתאהב באיזה דבר שקיים בעולם, הרי שהאדם מנסה להפיק מכך אהבה. אבל, האהבה הזאת, היא תמיד רק אהבה יחסית בלבד.

כי כפי שאמרנו, אהבה מוחלטת, פירושה, שהאדם אוהב בלב שלם, ושאין לאדם שום שמץ של שנאה כלפי הדבר. ומאחר ששום דבר בעולם אינו מושלם, ממילא זה אומר, שבתת המודע של האדם, תמיד הוא ירגיש גם תחושה של חיסרון כלשהו, וגם תחושה רעה כלשהי, מכל דבר שהוא שקיים בעולם.

וכאשר האדם מחפש אהבה, ומנסה להתאהב בדבר כזה או אחר, הרי שבכך, בעצם האדם מחפש אהבה יחסית. כי אהבה מוחלטת, דהיינו, מצב תודעתי, שבו יש רק אהבה בלבד, בלי שום שנאה כלל, אין אפשרות להשיג את זה, על ידי אהבה של דבר מוגדר כלשהו. כי הדבר המוגדר, אין בו שלמות, וממילא גם אי אפשר לאהוב אותו באמת בלב שלם. כי הלב בתוכו, רואה את האמת. שאין בדבר שלמות, ולכן אין אהבה מוחלטת, אלא רק אהבה יחסית בלבד.

ומי שרוצה להשיג אהבה מוחלטת, לשם כך עליו לשנות את צורת ההסתכלות שלו על העולם. כי כל זמן שהאדם רואה חיסרון כלשהו בדבר כלשהו, הוא לעולם לא יוכל לאהוב את הדבר בצורה מוחלטת, אלא רק בצורה יחסית בלבד. ואהבה מוחלטת, מגיעה, רק על ידי שינוי פנימי של צורת החשיבה. וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים.

ובנוסף, כאשר האדם מחפש אהבה יחסית כאן בעולם הזה, הרי שבעצם בכך הוא מראה, שהוא לא באמת כל כולו רוצה למצוא אהבה מוחלטת. כי ברגע שהאדם מתמקד בלחפש אהבה יחסית, הרי שבכך הוא מראה, שהוא לא באמת אוהב את האהבה המוחלטת בצורה מוחלטת.

כי מי שאוהב את האהבה המוחלטת בכל ליבו ובלב שלם, הוא יחפש רק אותה וגם יקבל אותה. אבל ברגע שהאדם מחפש אהבה יחסית, הרי שבכך הוא מראה, שהוא לא מספיק אוהב את האהבה המוחלטת. דהיינו, אפילו קצת שונא את האהבה המוחלטת, והוא נוטש אותה לטובת האהבה היחסית.

והרעיון הוא, שהחיפוש אחרי אהבה יחסית, מהיבט מסוים, הוא מרחיק את האדם מלמצוא אהבה מוחלטת. כי הוא גורם לאדם, לא להתמקד רק בחיפוש האהבה המוחלטת, אלא באהבה היחסית.

ובנוסף, אהבה מוחלטת, היא כאשר האדם אוהב בלב שלם, בלי שום תנאים ובלי שום סיבה כלל. וכאשר האדם מתאהב בדבר כלשהו, בגלל סיבה כלשהי ובגלל תנאים כלשהם. דהיינו, כאשר האדם מחפש אהבה כלשהי, הרי שבכך בעצם הוא מרחיק את עצמו מאהבה המוחלטת. ולמה?

...