המקרה האחרון מזכיר לי סיטואציה שהייתה לי עם מישהו שיצאתי איתו, והיה בינינו חוסר - תואם לגבי מספר הפעמים בשבוע שהתאים לי / לו להתראות זה עם זה - הוא רצה יותר ואני פחות. הסיבה שרציתי פחות הייתה שהייתי מאד עמוסה בעבודה באותה תקופה. הוא ראה בזה אמירה שהוא לא מספיק חשוב לי. אבל לא הייתה אמירה כזו מבחינתי, לא משהו בעייתי, אלא באופן טבעי, לעמוד במטלותיי היה חשוב לי יותר מלהיפגש איתו יותר. בכל אופן, הוא הרבה להתלונן ולרטון על העניין, במיוחד היה לו קשה שהוא הציע לי שנתפשר, וניפגש קצת יותר ממה שאני רוצה וקצת פחות ממה שהוא רוצה - וסרבתי. לי לא הייתה בעיה עם כל מה שמתרחש, כולל עם התלונות שלו, ובמובן צר זה אני קיבלתי אותו ללא תנאים. אבל לו הייתה בעיה, אז זה לא אני שביקשתי לסיים את הקשר, אלא הפעולות שלו (כל הקושי הרב שלו איתי כפי שאני) הובילו בסופו של דבר לסיום הקשר, כאילו מצידו. הוא זה שלא יכול היה להכיל את הסבל של עצמו. ולכן - מי ששם תנאים, הרבה פעמים מוביל את עצמו למקום של לנתק את הקשר או להישאר ולסבול בתוכו... הוא "הקובע"... כי זה בלי התנאים לא מבקש כלום מהאחר, אבל התנאים שלו עשויים להחליק עליו כמו על טפלון