8:47איך להעריך את מה שיש? איך לאהוב את מה שיש? הכל לטובה, איך לא לקחת כמובן מאליו? להודות על הנס, להודות על הקיים, להודות על הטוב, להודות על הרעה, להודות על מה שיש, השגחה פרטית
למה אנחנו לוקחים כמובן מאליו את מה שיש לנו?
אליעד כהן מסביר את התופעה שבה אדם לוקח כמובן מאליו את מה שיש לו, באמצעות דוגמה פשוטה אך משמעותית: אדם שיש לו רגליים ומתפקד ביום - יום, בדרך כלל אינו מודע להנאה או לשמחה מיוחדת מעצם העובדה שיש לו רגליים. האדם פשוט מתנהל כרגיל, ורואה את המצב הזה כמציאות מחויבת וברורה מאליה. לעומת זאת, אם יום אחד יקרה מצב קיצוני כמו תאונה ויחתכו לו רגל, האדם יחווה סבל רב. במקרה זה פתאום הרצון "שיהיו לי רגליים" מתעורר בכל עוצמתו, כי נוצר פער בין המציאות לרצון. אדם שלא העריך קודם את רגליו ולא חשב על כך כלל, פתאום יחוש את חוסר הרגליים כסבל קשה ובלתי נסבל.
מדוע אנחנו לא נהנים מהדברים הבסיסיים בחיים?
אליעד כהן מסביר שכדי ליהנות ממשהו, חייב להיות רצון מודע אליו. כל עוד המציאות תואמת את הרצון באופן קבוע וללא התנגדות, האדם אינו מרגיש כלל שהוא רוצה משהו מיוחד, ולכן גם אינו נהנה באופן יוצא דופן. לעומת זאת, כשיש התנגדות והאדם חושב שהוא עומד לאבד דבר מסוים, הוא נהיה מודע לרצון, והמודעות הזו מאפשרת גם הנאה. הדוגמה שניתנת לכך היא ביקור במקום בו יש אנשים שנפגעו ואיבדו את הרגליים שלהם, כאשר אדם נחשף למציאות אחרת, הוא עשוי להעריך מחדש את הרגליים שלו, אבל עם ההערכה תבוא גם חרדה ופחד לאבד את הדבר היקר הזה.
איך יכול להיות שאנחנו סובלים מאובדן דבר שמעולם לא נהנינו ממנו?
אליעד עונה על השאלה הזאת על ידי הסבר מעמיק על כך שהרצון שלנו שיהיו לנו דברים מסוימים קיים באופן סמוי גם כאשר אנחנו לא מודעים לו. למשל, הרצון שיהיו לנו רגליים בריאות מתקיים באופן לא מודע בפעולות יום - יומיות כגון הליכה לעבודה, שמירה על הבריאות וכדומה. כל עוד המצב מתקיים ללא בעיות, הרצון קיים אך אינו מודע. ברגע שנוצר חוסר או איום, הרצון מתפרץ ועולה למודעות, והאדם מרגיש סבל חזק. הרצון היה קיים כל הזמן, אך רק בעת הקונפליקט עם המציאות הוא הופך למודע.
האם אפשר ליהנות יותר מהמציאות שלנו כפי שהיא?
אליעד מסביר שכן, אפשר ליהנות יותר מהמציאות כפי שהיא, אך זה דורש שינוי בתפיסת המצב שלנו מ"מחויב" ל"אפשרי". אדם יכול לחשוב שאולי לא יהיו לו רגליים יום אחד, מה שיכול לעורר בו הכרת תודה גדולה על כך שיש לו רגליים כרגע. אלא שעם ההכרה הזו מגיעה גם חרדה שאולי הדבר הזה יילקח ממנו בעתיד. אליעד מציין שבכדי להגיע לשיא ההנאה, אדם חייב לעבור דרך חוויה של חרדה או חשש מאובדן, שכן הנאה משמעותית נוצרת רק בעקבות מודעות לקיום של רצון עמוק.
איך ההסבר הזה קשור לרצונות אחרים בחיים?
אליעד נותן כדוגמה את נושא המין: כשאין לאדם מין הוא מרגיש חוסר וסבל ניכר, אך כאשר המין זמין באופן שוטף וקבוע, ההנאה ממנו אינה מורגשת באותה עוצמה, אלא נתפסת כדבר רגיל ומובן מאליו. כדי להגביר את ההנאה, צריך ליצור מצב שבו האדם מודע לחוסר שלו ולרצון שמתמלא. ככל שהחוסר יותר גדול, כך גם ההנאה ממילוי הרצון גדולה יותר.
מדוע אנשים מאמינים אומרים תודה לאלוהים על נס אך מתעלמים מאסונות?
כדי להסביר את זה, אליעד נותן דוגמה של כלב שמקבל מכה עם מקל אך לא יודע מי מכה אותו, ובאותו זמן האדם שמכה אותו נותן לו גם אוכל. הכלב לא יודע שמי שנותן לו אוכל הוא גם זה שמכה אותו, ולכן הוא מודה לאדם על האוכל ולא מתייחס למכה כמשהו שקשור אליו. אליעד משווה זאת לאנשים דתיים שכאשר קורה אסון, כמו פיגוע, הם מודים לאלוהים על כך שניצלו אך מתעלמים מכך שאלוהים, לפי אמונתם, אחראי גם לפיגוע עצמו. אליעד מוסיף ומחדד עם דוגמה נוספת: מחבל שדוקר אדם ומשאיר אותו חי בכוונה, האם האדם יודה למחבל על כך שלא הרג אותו או יבוא אליו בטענות מדוע דקר אותו מלכתחילה? באותו אופן, נשאלת השאלה איך אפשר להודות לאלוהים על הישועה כשאלוהים, לפי אותה השקפה, הוא גם זה שאיפשר את המצב הקשה מלכתחילה.
האם סבל הכרחי כדי ליהנות ממה שיש לנו?
אליעד מסכם ואומר שהיכולת שלנו ליהנות תלויה באופן מלא בעוצמת החיסרון והרצון המודע לנו כלפי הדברים בחיינו. כל עוד אנחנו לא חווים התנגדות למציאות, אין לנו מודעות מלאה לרצונות שלנו, ולכן ההנאה נשארת ברמה נמוכה או לא מורגשת בכלל. סבל או חשש מפני אובדן הוא תנאי שמאפשר לנו לחוות את ההנאה מהדברים שנראים לנו מובנים מאליהם. מצד שני, הוא מזהיר שגם המודעות הזו מביאה עמה חרדה וחששות.
אליעד כהן מסביר את התופעה שבה אדם לוקח כמובן מאליו את מה שיש לו, באמצעות דוגמה פשוטה אך משמעותית: אדם שיש לו רגליים ומתפקד ביום - יום, בדרך כלל אינו מודע להנאה או לשמחה מיוחדת מעצם העובדה שיש לו רגליים. האדם פשוט מתנהל כרגיל, ורואה את המצב הזה כמציאות מחויבת וברורה מאליה. לעומת זאת, אם יום אחד יקרה מצב קיצוני כמו תאונה ויחתכו לו רגל, האדם יחווה סבל רב. במקרה זה פתאום הרצון "שיהיו לי רגליים" מתעורר בכל עוצמתו, כי נוצר פער בין המציאות לרצון. אדם שלא העריך קודם את רגליו ולא חשב על כך כלל, פתאום יחוש את חוסר הרגליים כסבל קשה ובלתי נסבל.
מדוע אנחנו לא נהנים מהדברים הבסיסיים בחיים?
אליעד כהן מסביר שכדי ליהנות ממשהו, חייב להיות רצון מודע אליו. כל עוד המציאות תואמת את הרצון באופן קבוע וללא התנגדות, האדם אינו מרגיש כלל שהוא רוצה משהו מיוחד, ולכן גם אינו נהנה באופן יוצא דופן. לעומת זאת, כשיש התנגדות והאדם חושב שהוא עומד לאבד דבר מסוים, הוא נהיה מודע לרצון, והמודעות הזו מאפשרת גם הנאה. הדוגמה שניתנת לכך היא ביקור במקום בו יש אנשים שנפגעו ואיבדו את הרגליים שלהם, כאשר אדם נחשף למציאות אחרת, הוא עשוי להעריך מחדש את הרגליים שלו, אבל עם ההערכה תבוא גם חרדה ופחד לאבד את הדבר היקר הזה.
איך יכול להיות שאנחנו סובלים מאובדן דבר שמעולם לא נהנינו ממנו?
אליעד עונה על השאלה הזאת על ידי הסבר מעמיק על כך שהרצון שלנו שיהיו לנו דברים מסוימים קיים באופן סמוי גם כאשר אנחנו לא מודעים לו. למשל, הרצון שיהיו לנו רגליים בריאות מתקיים באופן לא מודע בפעולות יום - יומיות כגון הליכה לעבודה, שמירה על הבריאות וכדומה. כל עוד המצב מתקיים ללא בעיות, הרצון קיים אך אינו מודע. ברגע שנוצר חוסר או איום, הרצון מתפרץ ועולה למודעות, והאדם מרגיש סבל חזק. הרצון היה קיים כל הזמן, אך רק בעת הקונפליקט עם המציאות הוא הופך למודע.
האם אפשר ליהנות יותר מהמציאות שלנו כפי שהיא?
אליעד מסביר שכן, אפשר ליהנות יותר מהמציאות כפי שהיא, אך זה דורש שינוי בתפיסת המצב שלנו מ"מחויב" ל"אפשרי". אדם יכול לחשוב שאולי לא יהיו לו רגליים יום אחד, מה שיכול לעורר בו הכרת תודה גדולה על כך שיש לו רגליים כרגע. אלא שעם ההכרה הזו מגיעה גם חרדה שאולי הדבר הזה יילקח ממנו בעתיד. אליעד מציין שבכדי להגיע לשיא ההנאה, אדם חייב לעבור דרך חוויה של חרדה או חשש מאובדן, שכן הנאה משמעותית נוצרת רק בעקבות מודעות לקיום של רצון עמוק.
איך ההסבר הזה קשור לרצונות אחרים בחיים?
אליעד נותן כדוגמה את נושא המין: כשאין לאדם מין הוא מרגיש חוסר וסבל ניכר, אך כאשר המין זמין באופן שוטף וקבוע, ההנאה ממנו אינה מורגשת באותה עוצמה, אלא נתפסת כדבר רגיל ומובן מאליו. כדי להגביר את ההנאה, צריך ליצור מצב שבו האדם מודע לחוסר שלו ולרצון שמתמלא. ככל שהחוסר יותר גדול, כך גם ההנאה ממילוי הרצון גדולה יותר.
מדוע אנשים מאמינים אומרים תודה לאלוהים על נס אך מתעלמים מאסונות?
כדי להסביר את זה, אליעד נותן דוגמה של כלב שמקבל מכה עם מקל אך לא יודע מי מכה אותו, ובאותו זמן האדם שמכה אותו נותן לו גם אוכל. הכלב לא יודע שמי שנותן לו אוכל הוא גם זה שמכה אותו, ולכן הוא מודה לאדם על האוכל ולא מתייחס למכה כמשהו שקשור אליו. אליעד משווה זאת לאנשים דתיים שכאשר קורה אסון, כמו פיגוע, הם מודים לאלוהים על כך שניצלו אך מתעלמים מכך שאלוהים, לפי אמונתם, אחראי גם לפיגוע עצמו. אליעד מוסיף ומחדד עם דוגמה נוספת: מחבל שדוקר אדם ומשאיר אותו חי בכוונה, האם האדם יודה למחבל על כך שלא הרג אותו או יבוא אליו בטענות מדוע דקר אותו מלכתחילה? באותו אופן, נשאלת השאלה איך אפשר להודות לאלוהים על הישועה כשאלוהים, לפי אותה השקפה, הוא גם זה שאיפשר את המצב הקשה מלכתחילה.
האם סבל הכרחי כדי ליהנות ממה שיש לנו?
אליעד מסכם ואומר שהיכולת שלנו ליהנות תלויה באופן מלא בעוצמת החיסרון והרצון המודע לנו כלפי הדברים בחיינו. כל עוד אנחנו לא חווים התנגדות למציאות, אין לנו מודעות מלאה לרצונות שלנו, ולכן ההנאה נשארת ברמה נמוכה או לא מורגשת בכלל. סבל או חשש מפני אובדן הוא תנאי שמאפשר לנו לחוות את ההנאה מהדברים שנראים לנו מובנים מאליהם. מצד שני, הוא מזהיר שגם המודעות הזו מביאה עמה חרדה וחששות.
- איך אפשר להעריך יותר את הדברים שיש לנו?
- האם הסבל באמת מצביע על ערך שנסתר ביומיום?
- מתי חיסרון מודחק הופך לסבל גלוי?
- מהן הדרכים להתמודד עם חרדה שנובעת מחשש לאובדן?
- כיצד קשורות אמונות דתיות לחוויית הסבל וההצלה?
כיצד נוצרת השאלה על ליהנות ממה שיש לעומת לסבול כשלוקחים אותו?
בשאלה הראשונית מתוארת סיטואציה של אדם שיש לו רגליים, אך הוא לוקח אותן כמובן מאליו ולא חווה הנאה מיוחדת מעצם קיומן. לעומת זאת, אם יחתכו לו את הרגל, הוא יסבול סבל רב. בהמשך מועלת הטענה שעל אף שאדם לא חווה שמחה על כך שיש לו רגליים באופן שוטף, ברגע שיחתכו לו את הרגל, הוא ירגיש בחסרונן ויחווה רצון גדול לכך שהן יחזרו.
מדוע סובלים יותר כשמשהו חסר מאשר נהנים ממנו כשהוא קיים?
אליעד מסביר שכדי להרגיש הנאה ממילוי רצון, צריך להיות קודם חיסרון ורצון מודע. כאשר לרוב האנשים יש רגליים, הם תופסים זאת כמשהו "מחויב" או טבעי, ולכן אין תשומת לב לרצון הזה, כי אין התנגדות בינם לבין המציאות. רק כאשר מתעורר איום על הרגליים או יש אפשרות ממשית לאבד אותן, האדם מתחיל לשים לב לרצון שיהיו לו רגליים, ואז גם מתלווה לכך פחד. מצד אחד, זה עלול להגביר את החרדה, אבל מצד שני, זה מאפשר לאדם לחוות הנאה גדולה יותר מעצם היותו עם רגליים.
איך בכל זאת קורה שסובלים מאובדן רגל למרות שלא נהנו ממנה קודם?
נשאלת שאלה נוספת: אם ביום - יום אדם כלל לא חווה שמחה מיוחדת על רגליו, מדוע הוא בכל זאת יחווה סבל עצום אם יחתכו לו את הרגל? התשובה היא שבאופן תת - מודע הרצון "שיהיו לי רגליים" כן קיים. האדם עושה במהלך יומו פעולות שמושתתות על כך שיש לו רגליים (הוא הולך, מתנייד, עובד וכדומה). הרצון אמנם אינו מורגש כל עוד הוא מתמלא ללא מאמץ, אך ברגע שנוצרת סתירה בין הרצון למציאות (למשל חשש או מצב ממשי של אובדן רגל), הרצון הזה מתפרץ במלואו וגורם לסבל.
האם אפשר ליהנות יותר מהדברים הקיימים?
כדי להפיק הנאה גדולה יותר ממה שיש כבר עכשיו, אליעד מציין שאפשר להפוך את המחשבה שדבר מסוים הוא "מחויב" למחשבה שדבר זה הוא רק "אפשרי". לדוגמה, אפשר לבקר במקומות שבהם רואים אנשים שחסרה להם רגל, וכך להיזכר בכך ששום דבר אינו מובן מאליו. אולם, לצד ההנאה שבאה מלהעריך יותר את המצב הקיים, נכנסת גם חרדה או חשש שהדבר המוערך ייעלם.
כיצד ההבנה הזו מתקשרת למילוי רצונות אחרים?
בשיחה מוזכרת גם הדוגמה של מין, או של פעולות אחרות שהאדם לוקח כ"מובן מאליו". הכוונה היא שכדי להגיע לשיא חוויית המילוי, האדם צריך ליצור לעצמו באופן כלשהו חיסרון חזק, שכשמתמלא, מעניק שמחה גדולה. החיסרון הזה יכול להתעורר ברגע שיש איום על הדבר או כשהאדם מתבונן בחלופות קשות יותר.
איך מתקשרת כאן הדוגמה של הכלב והמחבל להשקפה הדתית?
נוסף על כך, מובאת דוגמה על כלב שמקבל מכה ממקל מאחור ולא רואה מי הכה אותו. אם הכלב חושב שהאדם שלידו רק נותן לו אוכל, הוא לא יראה בו את הגורם למכה. זה הוביל לדיון על תפיסות דתיות מסוימות, לפיהן אם מתרחש פיגוע או אסון, מתייחסים אליו כאל "מעשה שאינו קשור" לאלוהים, אבל כשיש הצלה קטנה או "נס" - מודים לאלוהים. אליעד מצביע על כך שאם מייחסים הכל לאותו גורם, הרי שגם הפיגוע וגם ההצלה הם באחריות האל, וכך עולה השאלה הלוגית איך אפשר להודות לאל שחולל גם את האסון וגם את הישועה. ניתנת גם הדוגמה של מחבל שדוקר מישהו, ואז מחליט לא לדקור אותו למוות - האם ראוי להודות למחבל על כך שהשאיר אותו בחיים, או לבוא אליו בטענות על עצם הדקירה מלכתחילה. ההקבלה היא לשאלה מדוע אומרים "תודה לאלוהים" על נס שנעשה, כאשר הוא - הוא שאיפשר את הבעיה מלכתחילה, לפי אותה אמונה.
מהי השורה התחתונה?
השורה התחתונה היא שההנאה שלנו ממשהו תלויה בעוצמת הרצון והחיסרון שיש לנו כלפיו. כל עוד לא מרגישים איום או אפשרות ממשית לאובדן, אנחנו לא מבחינים בכך שהרצון הזה חי בנו. לכן אנחנו לא חווים שמחה תמידית על דברים מובנים מאליהם, כמו רגליים. אבל ברגע שנוצרים תנאים של איום ואפשר לחוות את ההפך, נפתח פתח להנאה (וגם לפחד). במקביל, ישנם הסברים רחבים יותר הנוגעים לאמונה באלוהים, ליחס שבין סבל להודיה, ולכך שלעתים אנשים מייחסים לאל רק את הנס החיובי ומתעלמים מקיומו במצבים השליליים.
בשאלה הראשונית מתוארת סיטואציה של אדם שיש לו רגליים, אך הוא לוקח אותן כמובן מאליו ולא חווה הנאה מיוחדת מעצם קיומן. לעומת זאת, אם יחתכו לו את הרגל, הוא יסבול סבל רב. בהמשך מועלת הטענה שעל אף שאדם לא חווה שמחה על כך שיש לו רגליים באופן שוטף, ברגע שיחתכו לו את הרגל, הוא ירגיש בחסרונן ויחווה רצון גדול לכך שהן יחזרו.
מדוע סובלים יותר כשמשהו חסר מאשר נהנים ממנו כשהוא קיים?
אליעד מסביר שכדי להרגיש הנאה ממילוי רצון, צריך להיות קודם חיסרון ורצון מודע. כאשר לרוב האנשים יש רגליים, הם תופסים זאת כמשהו "מחויב" או טבעי, ולכן אין תשומת לב לרצון הזה, כי אין התנגדות בינם לבין המציאות. רק כאשר מתעורר איום על הרגליים או יש אפשרות ממשית לאבד אותן, האדם מתחיל לשים לב לרצון שיהיו לו רגליים, ואז גם מתלווה לכך פחד. מצד אחד, זה עלול להגביר את החרדה, אבל מצד שני, זה מאפשר לאדם לחוות הנאה גדולה יותר מעצם היותו עם רגליים.
איך בכל זאת קורה שסובלים מאובדן רגל למרות שלא נהנו ממנה קודם?
נשאלת שאלה נוספת: אם ביום - יום אדם כלל לא חווה שמחה מיוחדת על רגליו, מדוע הוא בכל זאת יחווה סבל עצום אם יחתכו לו את הרגל? התשובה היא שבאופן תת - מודע הרצון "שיהיו לי רגליים" כן קיים. האדם עושה במהלך יומו פעולות שמושתתות על כך שיש לו רגליים (הוא הולך, מתנייד, עובד וכדומה). הרצון אמנם אינו מורגש כל עוד הוא מתמלא ללא מאמץ, אך ברגע שנוצרת סתירה בין הרצון למציאות (למשל חשש או מצב ממשי של אובדן רגל), הרצון הזה מתפרץ במלואו וגורם לסבל.
האם אפשר ליהנות יותר מהדברים הקיימים?
כדי להפיק הנאה גדולה יותר ממה שיש כבר עכשיו, אליעד מציין שאפשר להפוך את המחשבה שדבר מסוים הוא "מחויב" למחשבה שדבר זה הוא רק "אפשרי". לדוגמה, אפשר לבקר במקומות שבהם רואים אנשים שחסרה להם רגל, וכך להיזכר בכך ששום דבר אינו מובן מאליו. אולם, לצד ההנאה שבאה מלהעריך יותר את המצב הקיים, נכנסת גם חרדה או חשש שהדבר המוערך ייעלם.
כיצד ההבנה הזו מתקשרת למילוי רצונות אחרים?
בשיחה מוזכרת גם הדוגמה של מין, או של פעולות אחרות שהאדם לוקח כ"מובן מאליו". הכוונה היא שכדי להגיע לשיא חוויית המילוי, האדם צריך ליצור לעצמו באופן כלשהו חיסרון חזק, שכשמתמלא, מעניק שמחה גדולה. החיסרון הזה יכול להתעורר ברגע שיש איום על הדבר או כשהאדם מתבונן בחלופות קשות יותר.
איך מתקשרת כאן הדוגמה של הכלב והמחבל להשקפה הדתית?
נוסף על כך, מובאת דוגמה על כלב שמקבל מכה ממקל מאחור ולא רואה מי הכה אותו. אם הכלב חושב שהאדם שלידו רק נותן לו אוכל, הוא לא יראה בו את הגורם למכה. זה הוביל לדיון על תפיסות דתיות מסוימות, לפיהן אם מתרחש פיגוע או אסון, מתייחסים אליו כאל "מעשה שאינו קשור" לאלוהים, אבל כשיש הצלה קטנה או "נס" - מודים לאלוהים. אליעד מצביע על כך שאם מייחסים הכל לאותו גורם, הרי שגם הפיגוע וגם ההצלה הם באחריות האל, וכך עולה השאלה הלוגית איך אפשר להודות לאל שחולל גם את האסון וגם את הישועה. ניתנת גם הדוגמה של מחבל שדוקר מישהו, ואז מחליט לא לדקור אותו למוות - האם ראוי להודות למחבל על כך שהשאיר אותו בחיים, או לבוא אליו בטענות על עצם הדקירה מלכתחילה. ההקבלה היא לשאלה מדוע אומרים "תודה לאלוהים" על נס שנעשה, כאשר הוא - הוא שאיפשר את הבעיה מלכתחילה, לפי אותה אמונה.
מהי השורה התחתונה?
השורה התחתונה היא שההנאה שלנו ממשהו תלויה בעוצמת הרצון והחיסרון שיש לנו כלפיו. כל עוד לא מרגישים איום או אפשרות ממשית לאובדן, אנחנו לא מבחינים בכך שהרצון הזה חי בנו. לכן אנחנו לא חווים שמחה תמידית על דברים מובנים מאליהם, כמו רגליים. אבל ברגע שנוצרים תנאים של איום ואפשר לחוות את ההפך, נפתח פתח להנאה (וגם לפחד). במקביל, ישנם הסברים רחבים יותר הנוגעים לאמונה באלוהים, ליחס שבין סבל להודיה, ולכך שלעתים אנשים מייחסים לאל רק את הנס החיובי ומתעלמים מקיומו במצבים השליליים.
- איך אפשר להעריך יותר את הדברים שיש לנו?
- האם הסבל באמת מצביע על ערך שנסתר ביומיום?
- מתי חיסרון מודחק הופך לסבל גלוי?
- מהן הדרכים להתמודד עם חרדה שנובעת מחשש לאובדן?
- כיצד קשורות אמונות דתיות לחוויית הסבל וההצלה?
ש: נגיד אני לוקח באופן יחסי כמובן מאליו את זה שאני יש לי רגליים שיש לי רגל ואני משתמש בזה וזה משמש אותי, עכשיו אני לא נהנה מזה באופן מיוחד אני לוקח את זה כמובן מאליו.
אליעד: אוקי.
ש: עכשיו אם יחתכו לי את הרגל ואני ארגיש בה חיסרון שאין לי רגל.
אליעד: אפילו אם תכאב לך הרגל.
ש: אני מאוד אסבול מזה.
אליעד: אוקי.
ש: אני מאוד אסבול מזה.
אליעד: אז השאלה שלך איך אתה יכול לגרום לעצמך ליהנות מזה שיש לך רגל כאילו לא היה לך רגליים והחזירו לך אותן, לא זאת לא השאלה.
ש: זאת כן השאלה זאת המהות של השאלה.
אליעד: חשבתי שתגיד לא זאת לא השאלה ואז תגיד שזאת השאלה אחר כך בכל מקרה.
ש: זהו כאילו השאלה היא אחרת אבל זאת בעצם אותה שאלה כאילו כי אנחנו הרבה מדברים על זה שזה באופן יחסי כמה שאתה סובל או שאתה סובל כפי כמה שאתה נהנה מהדבר וכו'.
אליעד: אז תראה השאלה היא מה האמת אתה אומר נגיד שיש לך רגליים ואתה רוצה ליהנות מהן כמו מישהו שאמרו לו שצריך להוריד לו את הרגליים ואז שמו לו רגליים או נגיד מישהו שנחתכו לו הרגליים והחזירו לו אותן, התשובה היא למה זה טוב זאת אומרת מה זה משנה כאילו כי בסופו של דבר כדי ליהנות את צריך שבאמת שיהיה לך רצון ושהוא יתמלא אבל זה יכול להיות כל רצון זה גם יכול להיות משהו שכרגע אין לך אותו ושיהיה לך אותו זה לא חייב להיות דווקא, אני יכול לתת לך תשובה לזה אני תכף אתן לך לזה תשובה אבל בגדול זה לא מחויב כדי ליהנות כי אתה גם יכול ליהנות מרצונות אחרים שמתמלאים.
עכשיו אם אתה רוצה ליהנות מעצם זה שיש לך רגליים פשוט אתה צריך להפוך את המחשבה שאומרת שזה שיש לך רגליים זה מחויב לאפשרית, איך עושים את זה על ידי זה נגיד שתלך למקום קוטעים לאנשים רגליים יש את המקום של אנשים פצועים, המחויב הוא שהמחשבה שאומרת "מחויב שיהיה לי רגליים" תהפוך לאפשרית ואז אתה תהנה מזה שיש לך רגליים אבל מה החיסרון בזה שחלק מההנאה שלך נובעת מזה שאתה חושב שמחויב שיהיה לך רגליים כי אם תחשוב שזה אפשרי גם תבוא לך חרדה עם זה, אתה אומנם תשמח מזה שיש לך רגליים אבל תפחד שיורידו לך את הרגליים אבל מצד שני אתה תהנה מזה שיש לך רגליים.
ש: השאלה בדיוק הפוכה.
אליעד: זה מה שרציתי שתביא שאלה הפוכה.
ש: אם חותכים את הרגליים למה יהיה לי רע מזה אם אני לוקח את זה כמובן מאליו שיש לי רגליים.
אליעד: לא הבנתי.
ש: אם חותכים לי רגל למה שיהיה לי רע מזה אם כל החיים לקחתי את זה כמובן מאליו זה אני לא נהנה מזה.
אליעד: לך יש רצון לא, הבנתי הוא שואל שאלה אחרת הוא אומר בשביל להרגיש רע צריך שתהיה התנגדות רצון אבל אם ביומיום אתה לא חווה שמחה מזה שיש לך רגליים אז איך חווית את זה מזה שאין לך רגליים, אז מה האמת.
ש: אם לא אכפת לי מזה שיש לי.
אליעד: יש כמה תשובות שאפשריות תשובה אחת אומרת שנגיד יש לך רצון מודחק שיהיה לך רגליים אני מניח שאפילו מזה שאתה הולך לעבוד זה בשביל בסופו של דבר שיהיה לך רגליים בריאות, כאילו סתם כאילו הרבה פעולות במשך היום נובעות מזה שאתה רוצה שיהיו לך רגליים בריאות נכון?
ש: כן.
אליעד: אז זאת אומרת אתה כן מתחזק ביום בתת מודע את הרצון של "אני רוצה שיהיו לי רגליים, אני עובד כדי להיות בריא כדי לא למות" אתה לא שמח מזה שאתה חי אבל מצד שני אתה עושה הרבה דברים כדי לא למות אז קודם כל הרצון הזה הוא כן נמצא שם זה לא שהוא לא נמצא שם ודבר שני שאפשר להגיד שזה כל רגע לגופו, כאילו ברגע שאין לך רגל אז הרצון הזה מתעורר מאיפשהו אבל כל הזמן שיש לך אתה לא מעריך אותו. ומה האמת שאם יגידו לך שצריך להוריד לך את הרגל ואז יגידו לך "טוב לא צריך" אתה פתאום תהנה מזה שיש לך רגל.
ש: זה נכון אבל שגם הרצון מתלבש בצורות כל מיני צורות זה שאתה אולי לא שמח ספציפית שיש לך רגליים אבל זה יכול להיות חבוי בתוך דברים אחרים שאתה עושה אם אתה שמח נניח לדוגמה לרכב על אופניים, אתה מבסוט לרכב על אופניים או מבסוט שאתה אז יש לך את הרגליים בפנים.
אליעד: לא אבל אני אומר שהרצון שיהיה לו רגליים זה רצון שביומיום קיים כחלק מתהליכים אחרים.
ש: כן זה מה שאמרתי.
אליעד: לא נגיד שהוא הולך לרכב על אופניים כדי לחזק את הרגליים.
ש: לא כדי לחזק את הרגליים.
אליעד: לא אז אני אמרתי משהו אחר אמרתי המחשבה שאומרת "אני רוצה שיהיה לי רגליים" היא המהות של הרבה מאוד מהמחשבות הנוספות שהוא עושה במשך היום מה שאומר שהיא נמצאת שם כל הזמן רק אין קונפליקט בינה לבין המציאות לכן אתה לא מודע לקיומה. זה כמו נגיד על משהו שברגע שהוא מחויב וכאילו אין לו הפך אז לא מרגישים אותו, זה דומה לזה אוקי זה כאילו כמו יש לך רצון מאוד חזק שיהיה לך רגליים אבל יש לך רגליים ולמחשבה שאומרת "יש לי רגליים" אין הפך אז בגלל שאין לה הפך, כאילו זה שאתה לא חווה את ההפך שלה לכן אין משמעות ל - "יש לי רגליים" לכן אתה לא נהנה מזה שיה לך רגליים. הלאה תמשיך.
ש: אנחנו דיברנו על התופעה הזאת שכשהרצונות שלנו מתמלאים רצונות מסוימים אז כאילו יש חוויה שזה כאילו רגיל וככה זה אמור להיות זה לא איזה שמחה מיוחדת אלא זה הרגיל ככה זה אמור להיות אבל כשאין לנו את זה אז זה סבל נוראי, כמו לדוגמה אתה מבין מה אני אומר.
אליעד: אוקי.
ש: נגיד כמו במין אומרים את זה הרבה שאין לך את זה אז זה ממש חסר וכשיש לך את זה אז זה פשוט אז זה בסדר ככה זה אמור להיות כאילו החיסרון מרגיש נוראי אבל כשהוא מלא אז זה הרגיל זה לא איזה הנאה מטורפת, זה כמו יש את המאוזן שהוא רגיל ויש בורות אבל אין פער.
אליעד: מה זאת אומרת?
ש: אין יתרון.
אליעד: אני אגיד לך משהו אחר אם אתה רוצה ל - peak של מילוי רצון אתה צריך איכשהו ליצור לך איזה חיסרון מאוד גדול.
ש: בדיוק כלומר.
אליעד: זה המשחק מה לעשות אם לא תהיה בחרדה לא תוכל לשמוח מכך, עובדתית אם אתה רוצה ליהנות מזה שאתה בריא לך תראה אנשים חולים ואתה יותר תשמח מזה שאתה בריא אתה גם יותר תפחד להיות חולה אבל אתה גם יותר תשמח מזה שאתה בריא כי אם אתה מזעזע את המחשבה שאומרת "אני חייב להיות בריא" אז 1. נהיית מחשבה "אולי אני אהיה חולה ואז רע לי", 2. "אני בריא ואז טוב לי" זאת האמת.
ש: או שבכלל תרגיש רגשי אשמה שאתה בריא אם אתה רואה את כולם חולים.
אליעד: או שבכלל תרגיש רגשי אשמה ובכלל תרגיש רגשות ערך "איך אלוהים אוהב אותי ולא אותם" או נגיד פיגוע שאחרים נפגעים ואתה לא אתה אומר "תראה איך אלוהים אוהב אותי איזה נס הוא עשה" כמו כלב נגיד שאתה נותן לו מכה, בא נגיד ניקח כלב נגיד אתה הולך לכלב ואתה נותן לו מכה עם מקל עכשיו אם הכלב ראה שאתה נתת לו את המכה עם המקל הוא ישנא אותך אבל נניח נגיד שהמקל היה מאחורה ואתה כאילו נותן לו אוכל ואתה נותן לו מכה עם מקל מאחורה והוא לא ידע שאתה נתת לו את המכה אז הוא לא שונא אותך.
אבל מצד שני אתה יכול לתת לו מכות עם מקל אבל בגלל שהוא לא ראה אותך מחזיק את המקל הוא לא ידע שזה אתה אבל אז הוא עוד יכול להגיד לך תודה על זה שכאילו הצלת אותו מזה שהרבצת לו קודם. אוקי זה כאילו כמו דתיים נגיד שקורה איזה נס.
ש: מכה מהשמיים.
אליעד: בדיוק זה בדיוק הדתיים, מה הדתיים עושים אותו דבר אם יש איזה פיגוע "וואלה איזה נס קרה תראה רק שלושה הרוגים, תראה היה נס איך ניצלתי" זה כאילו הפיגוע זה לא מאלוהים ההצלה זה מאלוהים" אדוני גם הפיגוע מאלוהים וגם ההצלה מאלוהים אז הוא גם נתן לך וגם הרג את השלושה הפצועים, הוא גם פצע אותך והוא גם החליט לא לפצוע אותך קשה. אם בא מחבל ודוקר אותך ואומר לך "אני משאיר אותך בחיים" אתה תגיד "איזה מחבל רחמן תודה למחבל" אם בא מחבל ודוקר אותך עשר פעמים ואומר לך "תקשיב אני לא דוקר אותך בלב כי אני רוצה שיצילו אותך אחר כך" אתה תגיד "תודה רבה למחבל איזה מחבל צדיק".
"מה פתאום הוא דקר אותי הוא לא היה צריך לדקור אותי בכלל אבל אלוהים שעשה לך אבל אלוהים נגיד לו תודה שהמחבל לא דקר אותי עשרים פעמים רק עשר" ומי שלח אותו לדקור אותך עשר פעמים לא אלוהים, אז אם הוא יהיה דתי הוא יסובב את זה "לא זה בגלל העוונות שלי בכלל בגל העוונות שלי המחבל דקר אותי בגלל העוונות ואלוהים הציל אותי למרות העוונות" ומי גרם לך לעשות את העוונות "זה היצר הרע שלי הבחירה החופשית שלי ומי נתן לי בחירה חופשית? אלוהים, למה הוא נתן לי בחירה חופשית כי הוא טוב והוא רצה לעשות לי טוב".
"אז הוא טוב ורצה לעשות לי טוב ולכן נתן לי בחירה חופשית כדי שאני אעשה רע והוא לא יכול היה לקמבן איזה קומבינה שלעשות לי טוב בלי כל המהלך הזה? לא הוא היה חייב להעביר אותי את המהלך של ניסיונות ושאני אעשה רע ושהוא ייתן לי עונשים ושהוא יציל אותי מהמחבל" וזה אלוהים אין לו איזה דרך קיצור לעשות לך טוב בלי כל המסלול ייסורים המפרך "לא זה נסתרות דרכי האל" אז נסתר גם אופיו של האל ואתה לא בהכרח יודע שהוא טוב ורע וכו'.
אליעד: אוקי.
ש: עכשיו אם יחתכו לי את הרגל ואני ארגיש בה חיסרון שאין לי רגל.
אליעד: אפילו אם תכאב לך הרגל.
ש: אני מאוד אסבול מזה.
אליעד: אוקי.
ש: אני מאוד אסבול מזה.
אליעד: אז השאלה שלך איך אתה יכול לגרום לעצמך ליהנות מזה שיש לך רגל כאילו לא היה לך רגליים והחזירו לך אותן, לא זאת לא השאלה.
ש: זאת כן השאלה זאת המהות של השאלה.
אליעד: חשבתי שתגיד לא זאת לא השאלה ואז תגיד שזאת השאלה אחר כך בכל מקרה.
ש: זהו כאילו השאלה היא אחרת אבל זאת בעצם אותה שאלה כאילו כי אנחנו הרבה מדברים על זה שזה באופן יחסי כמה שאתה סובל או שאתה סובל כפי כמה שאתה נהנה מהדבר וכו'.
אליעד: אז תראה השאלה היא מה האמת אתה אומר נגיד שיש לך רגליים ואתה רוצה ליהנות מהן כמו מישהו שאמרו לו שצריך להוריד לו את הרגליים ואז שמו לו רגליים או נגיד מישהו שנחתכו לו הרגליים והחזירו לו אותן, התשובה היא למה זה טוב זאת אומרת מה זה משנה כאילו כי בסופו של דבר כדי ליהנות את צריך שבאמת שיהיה לך רצון ושהוא יתמלא אבל זה יכול להיות כל רצון זה גם יכול להיות משהו שכרגע אין לך אותו ושיהיה לך אותו זה לא חייב להיות דווקא, אני יכול לתת לך תשובה לזה אני תכף אתן לך לזה תשובה אבל בגדול זה לא מחויב כדי ליהנות כי אתה גם יכול ליהנות מרצונות אחרים שמתמלאים.
עכשיו אם אתה רוצה ליהנות מעצם זה שיש לך רגליים פשוט אתה צריך להפוך את המחשבה שאומרת שזה שיש לך רגליים זה מחויב לאפשרית, איך עושים את זה על ידי זה נגיד שתלך למקום קוטעים לאנשים רגליים יש את המקום של אנשים פצועים, המחויב הוא שהמחשבה שאומרת "מחויב שיהיה לי רגליים" תהפוך לאפשרית ואז אתה תהנה מזה שיש לך רגליים אבל מה החיסרון בזה שחלק מההנאה שלך נובעת מזה שאתה חושב שמחויב שיהיה לך רגליים כי אם תחשוב שזה אפשרי גם תבוא לך חרדה עם זה, אתה אומנם תשמח מזה שיש לך רגליים אבל תפחד שיורידו לך את הרגליים אבל מצד שני אתה תהנה מזה שיש לך רגליים.
ש: השאלה בדיוק הפוכה.
אליעד: זה מה שרציתי שתביא שאלה הפוכה.
ש: אם חותכים את הרגליים למה יהיה לי רע מזה אם אני לוקח את זה כמובן מאליו שיש לי רגליים.
אליעד: לא הבנתי.
ש: אם חותכים לי רגל למה שיהיה לי רע מזה אם כל החיים לקחתי את זה כמובן מאליו זה אני לא נהנה מזה.
אליעד: לך יש רצון לא, הבנתי הוא שואל שאלה אחרת הוא אומר בשביל להרגיש רע צריך שתהיה התנגדות רצון אבל אם ביומיום אתה לא חווה שמחה מזה שיש לך רגליים אז איך חווית את זה מזה שאין לך רגליים, אז מה האמת.
ש: אם לא אכפת לי מזה שיש לי.
אליעד: יש כמה תשובות שאפשריות תשובה אחת אומרת שנגיד יש לך רצון מודחק שיהיה לך רגליים אני מניח שאפילו מזה שאתה הולך לעבוד זה בשביל בסופו של דבר שיהיה לך רגליים בריאות, כאילו סתם כאילו הרבה פעולות במשך היום נובעות מזה שאתה רוצה שיהיו לך רגליים בריאות נכון?
ש: כן.
אליעד: אז זאת אומרת אתה כן מתחזק ביום בתת מודע את הרצון של "אני רוצה שיהיו לי רגליים, אני עובד כדי להיות בריא כדי לא למות" אתה לא שמח מזה שאתה חי אבל מצד שני אתה עושה הרבה דברים כדי לא למות אז קודם כל הרצון הזה הוא כן נמצא שם זה לא שהוא לא נמצא שם ודבר שני שאפשר להגיד שזה כל רגע לגופו, כאילו ברגע שאין לך רגל אז הרצון הזה מתעורר מאיפשהו אבל כל הזמן שיש לך אתה לא מעריך אותו. ומה האמת שאם יגידו לך שצריך להוריד לך את הרגל ואז יגידו לך "טוב לא צריך" אתה פתאום תהנה מזה שיש לך רגל.
ש: זה נכון אבל שגם הרצון מתלבש בצורות כל מיני צורות זה שאתה אולי לא שמח ספציפית שיש לך רגליים אבל זה יכול להיות חבוי בתוך דברים אחרים שאתה עושה אם אתה שמח נניח לדוגמה לרכב על אופניים, אתה מבסוט לרכב על אופניים או מבסוט שאתה אז יש לך את הרגליים בפנים.
אליעד: לא אבל אני אומר שהרצון שיהיה לו רגליים זה רצון שביומיום קיים כחלק מתהליכים אחרים.
ש: כן זה מה שאמרתי.
אליעד: לא נגיד שהוא הולך לרכב על אופניים כדי לחזק את הרגליים.
ש: לא כדי לחזק את הרגליים.
אליעד: לא אז אני אמרתי משהו אחר אמרתי המחשבה שאומרת "אני רוצה שיהיה לי רגליים" היא המהות של הרבה מאוד מהמחשבות הנוספות שהוא עושה במשך היום מה שאומר שהיא נמצאת שם כל הזמן רק אין קונפליקט בינה לבין המציאות לכן אתה לא מודע לקיומה. זה כמו נגיד על משהו שברגע שהוא מחויב וכאילו אין לו הפך אז לא מרגישים אותו, זה דומה לזה אוקי זה כאילו כמו יש לך רצון מאוד חזק שיהיה לך רגליים אבל יש לך רגליים ולמחשבה שאומרת "יש לי רגליים" אין הפך אז בגלל שאין לה הפך, כאילו זה שאתה לא חווה את ההפך שלה לכן אין משמעות ל - "יש לי רגליים" לכן אתה לא נהנה מזה שיה לך רגליים. הלאה תמשיך.
ש: אנחנו דיברנו על התופעה הזאת שכשהרצונות שלנו מתמלאים רצונות מסוימים אז כאילו יש חוויה שזה כאילו רגיל וככה זה אמור להיות זה לא איזה שמחה מיוחדת אלא זה הרגיל ככה זה אמור להיות אבל כשאין לנו את זה אז זה סבל נוראי, כמו לדוגמה אתה מבין מה אני אומר.
אליעד: אוקי.
ש: נגיד כמו במין אומרים את זה הרבה שאין לך את זה אז זה ממש חסר וכשיש לך את זה אז זה פשוט אז זה בסדר ככה זה אמור להיות כאילו החיסרון מרגיש נוראי אבל כשהוא מלא אז זה הרגיל זה לא איזה הנאה מטורפת, זה כמו יש את המאוזן שהוא רגיל ויש בורות אבל אין פער.
אליעד: מה זאת אומרת?
ש: אין יתרון.
אליעד: אני אגיד לך משהו אחר אם אתה רוצה ל - peak של מילוי רצון אתה צריך איכשהו ליצור לך איזה חיסרון מאוד גדול.
ש: בדיוק כלומר.
אליעד: זה המשחק מה לעשות אם לא תהיה בחרדה לא תוכל לשמוח מכך, עובדתית אם אתה רוצה ליהנות מזה שאתה בריא לך תראה אנשים חולים ואתה יותר תשמח מזה שאתה בריא אתה גם יותר תפחד להיות חולה אבל אתה גם יותר תשמח מזה שאתה בריא כי אם אתה מזעזע את המחשבה שאומרת "אני חייב להיות בריא" אז 1. נהיית מחשבה "אולי אני אהיה חולה ואז רע לי", 2. "אני בריא ואז טוב לי" זאת האמת.
ש: או שבכלל תרגיש רגשי אשמה שאתה בריא אם אתה רואה את כולם חולים.
אליעד: או שבכלל תרגיש רגשי אשמה ובכלל תרגיש רגשות ערך "איך אלוהים אוהב אותי ולא אותם" או נגיד פיגוע שאחרים נפגעים ואתה לא אתה אומר "תראה איך אלוהים אוהב אותי איזה נס הוא עשה" כמו כלב נגיד שאתה נותן לו מכה, בא נגיד ניקח כלב נגיד אתה הולך לכלב ואתה נותן לו מכה עם מקל עכשיו אם הכלב ראה שאתה נתת לו את המכה עם המקל הוא ישנא אותך אבל נניח נגיד שהמקל היה מאחורה ואתה כאילו נותן לו אוכל ואתה נותן לו מכה עם מקל מאחורה והוא לא ידע שאתה נתת לו את המכה אז הוא לא שונא אותך.
אבל מצד שני אתה יכול לתת לו מכות עם מקל אבל בגלל שהוא לא ראה אותך מחזיק את המקל הוא לא ידע שזה אתה אבל אז הוא עוד יכול להגיד לך תודה על זה שכאילו הצלת אותו מזה שהרבצת לו קודם. אוקי זה כאילו כמו דתיים נגיד שקורה איזה נס.
ש: מכה מהשמיים.
אליעד: בדיוק זה בדיוק הדתיים, מה הדתיים עושים אותו דבר אם יש איזה פיגוע "וואלה איזה נס קרה תראה רק שלושה הרוגים, תראה היה נס איך ניצלתי" זה כאילו הפיגוע זה לא מאלוהים ההצלה זה מאלוהים" אדוני גם הפיגוע מאלוהים וגם ההצלה מאלוהים אז הוא גם נתן לך וגם הרג את השלושה הפצועים, הוא גם פצע אותך והוא גם החליט לא לפצוע אותך קשה. אם בא מחבל ודוקר אותך ואומר לך "אני משאיר אותך בחיים" אתה תגיד "איזה מחבל רחמן תודה למחבל" אם בא מחבל ודוקר אותך עשר פעמים ואומר לך "תקשיב אני לא דוקר אותך בלב כי אני רוצה שיצילו אותך אחר כך" אתה תגיד "תודה רבה למחבל איזה מחבל צדיק".
"מה פתאום הוא דקר אותי הוא לא היה צריך לדקור אותי בכלל אבל אלוהים שעשה לך אבל אלוהים נגיד לו תודה שהמחבל לא דקר אותי עשרים פעמים רק עשר" ומי שלח אותו לדקור אותך עשר פעמים לא אלוהים, אז אם הוא יהיה דתי הוא יסובב את זה "לא זה בגלל העוונות שלי בכלל בגל העוונות שלי המחבל דקר אותי בגלל העוונות ואלוהים הציל אותי למרות העוונות" ומי גרם לך לעשות את העוונות "זה היצר הרע שלי הבחירה החופשית שלי ומי נתן לי בחירה חופשית? אלוהים, למה הוא נתן לי בחירה חופשית כי הוא טוב והוא רצה לעשות לי טוב".
"אז הוא טוב ורצה לעשות לי טוב ולכן נתן לי בחירה חופשית כדי שאני אעשה רע והוא לא יכול היה לקמבן איזה קומבינה שלעשות לי טוב בלי כל המהלך הזה? לא הוא היה חייב להעביר אותי את המהלך של ניסיונות ושאני אעשה רע ושהוא ייתן לי עונשים ושהוא יציל אותי מהמחבל" וזה אלוהים אין לו איזה דרך קיצור לעשות לך טוב בלי כל המסלול ייסורים המפרך "לא זה נסתרות דרכי האל" אז נסתר גם אופיו של האל ואתה לא בהכרח יודע שהוא טוב ורע וכו'.
050-3331-331