איך לסלוח לעצמך ולהתמודד עם רגשות אשמה?

כיצד לסלוח לעצמך על כל דבר? איך להסיר אחריות מעצמך ולסיים את תחושת הכעס העצמי? האם כדאי לקחת אחריות מלאה או להסיר אחריות לחלוטין כדי לשחרר את עצמך מתחושת האשמה? אליעד כהן מציע שיטה של הסרת אחריות כחלק מתהליך של סליחה עצמית. המטרה היא להבין אם באמת הייתה לך אפשרות אחרת לפעול, ואם לא, אז אין מקום להאשים את עצמך. כל שאלה כזו דורשת תהליך פנימי, בו בודקים אם הייתה ברירה אחרת או אם הפעולה נעשתה מתוך אילוץ.

אליעד מסביר את הגישה דרך דוגמאות. לדוגמה, אדם שאוכל אוכל מקולקל וכתוצאה מכך סובל מכאבי בטן, יכול לשאול את עצמו: "למה אכלתי את זה?" אם הוא עונה "כי הייתי רעב" או "כי חשבתי שזה טעים", אז לא הייתה לו ברירה אמיתית. בהמשך, אם הוא עדיין משוכנע שיכול היה לבחור אחרת, עליו להמשיך לשאול את עצמו: "למה אכלתי את זה?" עד שהוא מגיע למסקנה שאין לו תשובה ברורה. אז, למעשה, הוא מבין שלא הייתה לו בחירה חופשית אמיתית, ולכן אין מקום לכעוס על עצמו.

אליעד מציע גם לבדוק את היכולת לעמוד בפיתויים. אם אדם לא מצליח להתנגד לפיתוי למרות שהוא יודע שזה מזיק לו, הוא יכול לשאול את עצמו אם באמת היה מסוגל לעמוד בפיתוי. אם התשובה היא שלא, אז שוב לא הייתה לו בחירה אמיתית ולכן הוא לא אשם במעשיו. השאלות המשך יכולות להוביל את האדם להבין אם הוא באמת יכול היה לפעול אחרת.

לסיום, אליעד מציע שאדם לא יישאר תקוע באשמה או בכעס עצמי. חשוב לנהל דיאלוג פנימי ולברר את מקור התחושות. בסופו של דבר, השאלה אם ניתן להסיר אחריות או לקחת אחריות מלאה תלויה במטרה של האדם ובכיצד הוא בוחר להתמודד עם התחושות שלו. אם המטרה היא לסלוח לעצמך, כדאי להסיר אחריות ולהבין שלא תמיד הייתה לך ברירה. אם המטרה היא שליטה מלאה במציאות ובתחושות, אז ייתכן שעדיף לקחת אחריות מלאה על כל פרט ופרט, כולל הרגשות שלך.

איך אפשר להשתמש בהסרת אחריות כדי לסלוח לעצמך?

כדי לא לכעוס על עצמך, אפשר לבחון האם באמת פעלת מתוך בחירה חופשית או שמא לא היתה לך ברירה. אם מתברר שלא היתה לך אפשרות אמיתית לפעול אחרת, אין סיבה להמשיך לכעוס על עצמך. הרעיון הוא לנהל דיאלוג פנימי ולשאול שוב ושוב: "למה עשיתי את זה?", "האם יכולתי לפעול אחרת?" או "האם באמת בחרתי?". אם אין תשובה ברורה, או אם מתברר שהדברים קרו כמעט מאליהם, הרי שאין טעם להאשים את עצמך ולהעניש את עצמך על כך.

איך דוגמת האוכל המקולקל ממחישה את הרעיון?

אדם שאכל אוכל מקולקל וסובל מכאבי בטן עלול לכעוס על עצמו: "למה אכלתי את זה?", "היו נורות אזהרה", "ידעתי שלא כדאי". אפשר ליישם את הסרת האחריות ולשאול: "למה אכלתי את זה?", "כי הייתי רעב", "כי חשבתי שזה טעים". אם היית באמת רעב או משוכנע שהאוכל טעים, ייתכן שלא יכלת לפעול אחרת באותו רגע. אם בכל זאת המחשבה היא "אבל יכולתי לבחור לא לאכול", חוזרים ושואלים: "אז למה בחרתי לאכול בכל זאת?". אם מגיעים לנקודה שבה אין תשובה, או שבה התשובה היא "לא באמת יכולתי לעמוד בפיתוי", אז אפשר לראות שלא היתה ברירה אמיתית, ולכן לא חובה לכעוס על עצמך.

כיצד חוסר היכולת לעמוד בפיתוי משפיע על האחריות?

אם אדם מזהה שהסיבה האמיתית לפעולה שלו היא חוסר יכולת לעמוד בפיתוי, אפשר לבחון האם באמת יכול היה להתגבר על הפיתוי. אם התשובה היא "לא יכולתי", מתברר שלא היתה לו בחירה חופשית והוא לא באמת אשם. אם בכל זאת חושבים: "כן, יכולתי לעמוד בפיתוי", חוזרים ושואלים: "אז למה לא עשיתי זאת?". אם התשובה שוב חסרה או מראה שלא היה בכך כוח, עולה האפשרות שגם כאן לא היתה ברירה אמיתית.

למה חשוב לשאול את השאלות עד הסוף?

בתוך האדם יש "סנגור" ו"קטגור": צד אחד מאשים, וצד אחר מגן. כדי להגיע לשורש העניין, יש צורך לחקור עד הסוף אם באמת יכולת לבחור אחרת. אם באמת לא היתה ברירה, מאבדים את הסיבה להמשיך לכעוס על עצמך. אם היתה ברירה, צריך להבין מדוע בחרת בדרך שהזיקה לך. עצם התהליך של התשאול המעמיק יכול להימשך, ובכל שלב בודקים האם באמת התקיימה אפשרות אחרת או לא.

כיצד דוגמת חגורת הבטיחות מחזקת את הרעיון?

אדם שלא חוגר חגורת בטיחות ונוסע בצורה לא זהירה, ועקב כך נקלע לתאונה, עלול לכעוס על עצמו: "למה לא נסעתי בזהירות?", "למה לא חגרתי חגורה?". אפשר לחקור ולגלות שהסיבה היתה שלא היה לך כוח או חשק, או שהיית עייף או מוסח דעת. אם "לא היה לך כוח להתאמץ" ואתה טוען שזה משהו שאי אפשר היה להתגבר עליו, הרי לא היתה לך באמת בחירה חופשית באותה נקודה, ואין מקום להאשים את עצמך. אבל אם עדיין מסתבר שכן יכולת להכריח את עצמך, נשאלת השאלה "למה לא עשית את זה?". אם התשובה היא "לא יודע", הרי שוב אין כאן בחירה אמיתית, ואם התשובה היא "יכולתי אבל לא עשיתי", צריך להעמיק עוד כדי להבין מה מנע ממך לבחור נכון.

מהי השיטה ההפוכה - לקיחת אחריות מלאה?

הקצה השני של הסקאלה הוא לקחת אחריות על כל דבר, גם על התחושות שלך וגם על התוצאה. במקרה של תאונה, אפשר לומר: "אני בחרתי לנסוע לא זהיר, וגם אני בוחר להרגיש רע מזה שנהייתי נכה". אם לוקחים אחריות עד כדי כך מלאה, אפשר לטעון ש"לא באמת קרה שום דבר רע", כי גם תחושת ה'רע' היא באחריותך. זו סוג של גישה "אלוהית", שבה אדם תופס את עצמו כאחראי על כל מה שקורה, כולל הרגשות שלו. זו שיטה פחות אינטואיטיבית, אבל היא מצביעה על כך שיש דרכים מגוונות להסתכל על מושג האחריות.

האם כדאי להסיר או לקחת אחריות?

זו כבר שאלה אחרת: האם כדאי להסיר אחריות ולסלוח לעצמך, או שכדאי לקחת אחריות מלאה כדי לשנות את המציאות או את התחושה? שני הצדדים יכולים לעזור לאדם לסלוח לעצמו, כל אחד בדרך אחרת. מי שחושש להיתקע בכעס, יכול להיעזר בהסרת אחריות. מי שרוצה לפתח שליטה גדולה יותר במציאות או ברגשות, יכול לנסות את גישת האחריות המלאה.

איך מסיקים מכאן לגבי סליחה עצמית?

המטרה העיקרית היא לאפשר לעצמך להפסיק לסבול מתחושת האשמה או הכעס העצמי. בין אם בוחרים בגישה של הסרת אחריות - תוך הבנה שלא תמיד היתה לנו בחירה חופשית - ובין אם בוחרים בגישה של לקיחת אחריות מלאה - עד כדי שליטה ברגשות, המטרה היא להגיע למצב שבו לא שונאים את עצמנו ולא נשארים בכלא פנימי של האשמות.