טוב ורע, למה רע לי? האם אפשר לרצות את מה שקורה? האם אפשר לאהוב את מה שיש? האם אפשר לא להרגיש רע? איך אני קיים? איך התודעה קיימת? לא רוצה להיעלם, הרצון להיות קיים, למה יש רצון? למה אני רוצה לשנות את המציאות? למה אני מרגיש רע?
למה רע לי בחיים?
מה שגורם לאדם להרגיש רע בחיים, לפי אליעד, הוא הרצון המתמיד שלו להיות קיים ולהרגיש את הקיום שלו. הדבר המרכזי שבן אדם באמת רוצה הוא לדעת ולהרגיש שהוא קיים, ממשי ומוגדר. כל אדם, אם יתבונן פנימה וישאל את עצמו בכנות מה הוא באמת רוצה, יגלה שהתשובה היא תמיד שהוא רוצה להיות קיים, כי בלי הקיום אין כלום.
למה אני חייב להתנגד למציאות כדי להרגיש קיים?
כדי שאדם יוכל להרגיש שהוא קיים, הוא חייב להתנגד באופן כלשהו למציאות. כאשר אדם מסכים לחלוטין עם כל מה שקורה סביבו ואין לו שום התנגדות פנימית, הזהות העצמית שלו מתבטלת והוא כבר לא יכול להרגיש קיים. זהות האדם והתחושה שהוא ממשי קיימות רק כאשר יש לו רצון שמשהו יהיה שונה ממה שהוא כרגע.
לדוגמה, אם אדם יסכים באופן מוחלט עם המציאות ולא ירצה לשנות שום דבר, לא יהיה לו שום רצון פנימי, ואז תיעלם אצלו התחושה של "אני". מכיוון שה"אני" רוצה תמיד להרגיש את עצמו, הוא חייב באופן תמידי לייצר התנגדות למציאות, להתנגד למה שקורה, ולרצות לשנות דברים. לכן, תמיד תהיה באדם תחושה של חוסר סיפוק בסיסי, כי הרצון הזה לשנות את המציאות לא מפסיק אף פעם.
האם אפשר באמת לרצות את כל מה שקורה?
אליעד מסביר שאם אדם ירצה באופן מוחלט את כל מה שקורה, הוא יאבד את הזהות העצמית שלו. באופן מובנה, מנגנון התודעה מייצר תחושה מתמדת של רצון לשנות את המציאות, כי רק כך האדם יכול להמשיך לחוות את התחושה שהוא קיים. ללא התנגדות למציאות אין משמעות ל"אני", וכאשר אין משמעות ל"אני", האדם למעשה "נעלם".
איך יכול להיות שגם כשאני שמח, אני עדיין סובל?
גם כאשר אדם שמח ומרגיש טוב, הוא עדיין בעצם רוצה לשנות את המציאות. התחושה של טוב נוצרת מכך שהיה לו קודם רצון לשינוי כלשהו במציאות, והרצון הזה התממש. בלי שהיה רצון קודם לשינוי, האדם לא יכול היה להרגיש טוב בכלל. במילים אחרות, כל תחושת טוב מבוססת על התנגדות קודמת למציאות ורצון קודם לשינוי שהתמלא.
לדוגמה, אם אדם רעב והוא אוכל, הטוב שהוא מרגיש באכילה נובע מכך שקודם היה רעב (רצה לשנות את המציאות, שהייתה מצב של רעב). אם לא היה רעב, לא היה מרגיש טוב מהאוכל. מכאן שאליעד מדגיש כי האדם תמיד חייב לחוות התנגדות כלשהי, ולכן תמיד יהיה בו סבל, גם כאשר הוא מאמין שהוא שמח וטוב לו.
האם אפשר להיות קיים בלי לסבול?
אליעד מציג שאלה עמוקה למחשבה - האם האדם יכול להיות גם קיים וגם לא להרגיש רע? כדי לפתור את השאלה הזו, על האדם להתבונן פנימה ולבחון אם בכלל אפשרי שיהיה קיום ללא התנגדות למציאות. אם הקיום מחייב התנגדות למציאות, אז הקיום עצמו הוא תמיד סבל. ואם הקיום לא מחייב התנגדות למציאות, כיצד אפשר להיות קיים ולשמר את תחושת הזהות ללא הרצון לשינוי?
האם יש פקודה במוח שמחייבת אותי לסבול?
אליעד מציע להתבונן באפשרות שבתוך התודעה יש "פקודה פנימית" שאומרת לאדם שהוא חייב לרצות לשנות את המציאות, כי אם יפסיק לרצות לשנות אותה, הוא ייעלם. כלומר, האדם פועל כל חייו מתוך פקודה סמויה בתוכו שמונעת ממנו להסכים באופן מלא עם המציאות, ומכאן כל הסבל האנושי. אליעד מזמין כל אחד לבדוק בעצמו אם אכן קיימת בו פקודה כזו, והאם הוא יכול לגלות את שורש הרצון.
למה בכלל יש בי רצון לשנות את המציאות?
הרצון לשנות את המציאות קיים באדם משום שרק כך הוא יכול להרגיש שהוא קיים. אליעד מדגיש כי עצם התחושה "אני קיים" נוצרת רק מתוך כך שיש לאדם משהו להתנגד אליו. כל רצון, טוב או רע, הוא התנגדות למה שיש. לכן, בעצם המנגנון של האדם מובנה תמיד הרצון להתנגד, ומתוך כך, הסבל קיים בהכרח תמידית בתוך הקיום האנושי.
אליעד מסיים בהזמנה להתבוננות עמוקה - להתבונן בשאלות הבאות: למה אני רוצה להיות קיים? האם אפשר באמת לאהוב את המציאות כמו שהיא? האם ניתן להיות קיים ולהרגיש טוב בלי להתנגד? או שמה כל קיום מותנה בהתנגדות ובהכרח יוצר סבל?
מה שגורם לאדם להרגיש רע בחיים, לפי אליעד, הוא הרצון המתמיד שלו להיות קיים ולהרגיש את הקיום שלו. הדבר המרכזי שבן אדם באמת רוצה הוא לדעת ולהרגיש שהוא קיים, ממשי ומוגדר. כל אדם, אם יתבונן פנימה וישאל את עצמו בכנות מה הוא באמת רוצה, יגלה שהתשובה היא תמיד שהוא רוצה להיות קיים, כי בלי הקיום אין כלום.
למה אני חייב להתנגד למציאות כדי להרגיש קיים?
כדי שאדם יוכל להרגיש שהוא קיים, הוא חייב להתנגד באופן כלשהו למציאות. כאשר אדם מסכים לחלוטין עם כל מה שקורה סביבו ואין לו שום התנגדות פנימית, הזהות העצמית שלו מתבטלת והוא כבר לא יכול להרגיש קיים. זהות האדם והתחושה שהוא ממשי קיימות רק כאשר יש לו רצון שמשהו יהיה שונה ממה שהוא כרגע.
לדוגמה, אם אדם יסכים באופן מוחלט עם המציאות ולא ירצה לשנות שום דבר, לא יהיה לו שום רצון פנימי, ואז תיעלם אצלו התחושה של "אני". מכיוון שה"אני" רוצה תמיד להרגיש את עצמו, הוא חייב באופן תמידי לייצר התנגדות למציאות, להתנגד למה שקורה, ולרצות לשנות דברים. לכן, תמיד תהיה באדם תחושה של חוסר סיפוק בסיסי, כי הרצון הזה לשנות את המציאות לא מפסיק אף פעם.
האם אפשר באמת לרצות את כל מה שקורה?
אליעד מסביר שאם אדם ירצה באופן מוחלט את כל מה שקורה, הוא יאבד את הזהות העצמית שלו. באופן מובנה, מנגנון התודעה מייצר תחושה מתמדת של רצון לשנות את המציאות, כי רק כך האדם יכול להמשיך לחוות את התחושה שהוא קיים. ללא התנגדות למציאות אין משמעות ל"אני", וכאשר אין משמעות ל"אני", האדם למעשה "נעלם".
איך יכול להיות שגם כשאני שמח, אני עדיין סובל?
גם כאשר אדם שמח ומרגיש טוב, הוא עדיין בעצם רוצה לשנות את המציאות. התחושה של טוב נוצרת מכך שהיה לו קודם רצון לשינוי כלשהו במציאות, והרצון הזה התממש. בלי שהיה רצון קודם לשינוי, האדם לא יכול היה להרגיש טוב בכלל. במילים אחרות, כל תחושת טוב מבוססת על התנגדות קודמת למציאות ורצון קודם לשינוי שהתמלא.
לדוגמה, אם אדם רעב והוא אוכל, הטוב שהוא מרגיש באכילה נובע מכך שקודם היה רעב (רצה לשנות את המציאות, שהייתה מצב של רעב). אם לא היה רעב, לא היה מרגיש טוב מהאוכל. מכאן שאליעד מדגיש כי האדם תמיד חייב לחוות התנגדות כלשהי, ולכן תמיד יהיה בו סבל, גם כאשר הוא מאמין שהוא שמח וטוב לו.
האם אפשר להיות קיים בלי לסבול?
אליעד מציג שאלה עמוקה למחשבה - האם האדם יכול להיות גם קיים וגם לא להרגיש רע? כדי לפתור את השאלה הזו, על האדם להתבונן פנימה ולבחון אם בכלל אפשרי שיהיה קיום ללא התנגדות למציאות. אם הקיום מחייב התנגדות למציאות, אז הקיום עצמו הוא תמיד סבל. ואם הקיום לא מחייב התנגדות למציאות, כיצד אפשר להיות קיים ולשמר את תחושת הזהות ללא הרצון לשינוי?
האם יש פקודה במוח שמחייבת אותי לסבול?
אליעד מציע להתבונן באפשרות שבתוך התודעה יש "פקודה פנימית" שאומרת לאדם שהוא חייב לרצות לשנות את המציאות, כי אם יפסיק לרצות לשנות אותה, הוא ייעלם. כלומר, האדם פועל כל חייו מתוך פקודה סמויה בתוכו שמונעת ממנו להסכים באופן מלא עם המציאות, ומכאן כל הסבל האנושי. אליעד מזמין כל אחד לבדוק בעצמו אם אכן קיימת בו פקודה כזו, והאם הוא יכול לגלות את שורש הרצון.
למה בכלל יש בי רצון לשנות את המציאות?
הרצון לשנות את המציאות קיים באדם משום שרק כך הוא יכול להרגיש שהוא קיים. אליעד מדגיש כי עצם התחושה "אני קיים" נוצרת רק מתוך כך שיש לאדם משהו להתנגד אליו. כל רצון, טוב או רע, הוא התנגדות למה שיש. לכן, בעצם המנגנון של האדם מובנה תמיד הרצון להתנגד, ומתוך כך, הסבל קיים בהכרח תמידית בתוך הקיום האנושי.
אליעד מסיים בהזמנה להתבוננות עמוקה - להתבונן בשאלות הבאות: למה אני רוצה להיות קיים? האם אפשר באמת לאהוב את המציאות כמו שהיא? האם ניתן להיות קיים ולהרגיש טוב בלי להתנגד? או שמה כל קיום מותנה בהתנגדות ובהכרח יוצר סבל?
- למה רע לי?
- איך נוצר רצון?
- האם אפשר לא לסבול בכלל?
- למה האדם רוצה לשנות את המציאות?
- איך התודעה קיימת?
- האם אפשר לאהוב את מה שיש?
- האם אפשר לרצות את מה שקורה?