איך אפשר להתמודד עם כעס חזק במיוחד, ומה קורה כששיטת ביירון קייטי לא עובדת?

הנושא המרכזי שאליעד כהן דן בו הוא כיצד להתמודד עם מצבים של כעס עמוק במיוחד, ומה לעשות כאשר שיטות טיפול מקובלות, כמו שיטת ביירון קייטי, לא מצליחות לעזור לאדם להשתחרר מהכעס. הדוגמה המרכזית שאליעד הציג היא של אדם שכועס מאוד על מישהו שפגע באמו, וחש רגשות חזקים של נקמה. במסגרת הטיפול שנוסה, נשאל האדם האם הוא בטוח במאה אחוז שהמצב רע ושהכעס מוצדק. האדם טען שהוא בטוח לא רק במאה אחוז אלא במיליון אחוז, ולכן הוא לא הצליח להטיל ספק בתחושת הכעס שלו. מכאן נוצר קושי גדול: המטפל לא הצליח להוביל את המטופל לראות שקיים בו מקום כלשהו של ספק, והבעיה נשארה תקועה ללא פתרון.

מדוע הטיפול בשיטת ביירון קייטי נכשל במקרה של כעס קיצוני?

אליעד מסביר שהסיבה שהטיפול לא הצליח היא משום שהמטפל עצמו לא יישם לעומק את השיטה בחייו האישיים, ולכן לא היה מסוגל באמת להוביל את המטופל להטלת ספק אמיתית. אליעד מדגיש שכדי שמטפל יוכל להראות למטופל את הספק בכעס, עליו בעצמו להיות מסוגל להטיל ספק אמיתי בכעסים שלו. אם המטפל לא עשה זאת בעצמו, הוא לא יוכל להעביר זאת הלאה, וכך הטיפול ייעצר בנקודה שבה המטופל משוכנע לחלוטין שאין שום מקום לספק.

אליעד מביא דוגמה פרקטית: אם למטפל אין ניסיון מעשי באיתור סדקים בוודאות שלו עצמו, כאשר הוא ישאל את המטופל "האם אתה בטוח?", המטופל יענה שהוא בטוח "במיליון אחוז". ללא יכולת אמיתית להראות את המקום שבו קיים ספק, המטפל ייתקע בנקודה זו, ולא יוכל לעזור למטופל להיחלץ מהכעס העז.

מדוע כדאי להתחיל לטפל בבעיות כעס קלות יותר תחילה?

אליעד כהן טוען שכדי להתמודד עם בעיות כעס מורכבות כמו הדוגמה של האדם שכועס על מי שפגע באמו (כעס ברמת קושי 10), עדיף להתחיל מטיפול בבעיות קלות יותר (רמת קושי 2-3). הסיבה היא שבבעיות קלות, המטופל מוכן יותר לבחון את האפשרות שהוא לא בטוח בוודאות שהמצב באמת רע כל כך. כאשר המטופל מתרגל זאת עם כעסים קטנים, הוא לומד כיצד לשאול את עצמו שאלות נכונות ולהטיל ספק בוודאות שלו. רק לאחר שהוא צובר ניסיון ומיומנות בכך, הוא יכול לגשת בצורה אפקטיבית לבעיות כעס חמורות יותר.

האם ניתן להעלים את הכעס לחלוטין?

נקודה נוספת שאליעד מעלה היא השאלה האם ניתן לפתור כעס באופן מוחלט. הוא מסביר שישנם אנשים שמצפים להגיע למצב שבו הכעס ייעלם לחלוטין מהלב שלהם, ואף יצליחו ליהנות מהסיטואציה הרעה שהכעיסה אותם. אליעד מציין שאמנם אפשר לעבוד בצורה כזו שתביא את האדם למצב שבו הוא אפילו ישמח שהמצב הרע יחזור על עצמו, אך מדובר ברמה עמוקה וקיצונית של שינוי תפיסתי, שלא קל להשיג אותה.

עם זאת, אליעד מדגיש שיש גבול לטיפול בכל שיטה: תמיד יהיה קיים חיסרון כלשהו. אם המטופל מצפה שלא יהיה בו אף טיפת חיסרון או אי - נוחות, הוא כנראה יגלה שזה לא אפשרי. בכל מקרה תמיד נשאר מקום קטן לא פתור, משום שזה טבע המציאות עצמה.

מה לעשות עם מי שרוצה פתרון מוחלט לכעס ולחיסרון?

כאשר אדם מתעקש לקבל פתרון מוחלט, אליעד אומר לו שיש צורך בעבודה עמוקה ויסודית יותר - תהליך קיומי ופילוסופי שבו המטופל מטיל ספק לא רק בכעס שלו, אלא בכל הנחות היסוד העמוקות ביותר שלו על המציאות ועל קיום טוב ורע בכלל. אם האדם באמת רציני, אליעד מציע לו לעבור תהליך יסודי של הטלת ספק, שבסופו הוא יגיע לליבה של השכל שלו ויראה את המציאות מזווית חדשה לגמרי. רק כך אפשרי מצב שבו הכעס מפסיק להיות רלוונטי לחלוטין, אך מדובר בדרך לא קלה ולא מתאימה לכל אחד.

כיצד מטפל יכול לעזור למטופל אם הוא עצמו כועס על הכעס?

בעיה נוספת שאליעד מתייחס אליה היא מצב שבו המטפל עצמו מתייחס לכעס כדבר שלילי בלבד. במצב זה, כשהמטפל רואה שהמטופל כועס, הוא בעצמו כועס על עצם הכעס של המטופל, ובכך מוסיף כעס על כעס. אליעד מציע שהגישה הנכונה תהיה לא לשפוט את הכעס כ"טעות" מוחלטת, אלא להבין שיש סיבה לכך שהמטופל כועס, ובכך לפגוש את המטופל במקום האמיתי שלו. כך הטיפול הופך אמיתי ויעיל יותר, והמטופל יכול להשתחרר מהכעס ביתר קלות.

מהו המסר המרכזי שאליעד כהן מעביר לגבי טיפול בכעס?

המסר המרכזי של אליעד כהן הוא שהצלחת הטיפול בכעס תלויה בעיקר ביכולתו של המטפל עצמו להטיל ספק בוודאויות האישיות שלו. מטפל שאינו יודע להטיל ספק בכעסיו שלו, לא יוכל באמת לעזור למטופליו. לכן, הדרך האמיתית לפתור כעסים היא לעבוד קודם כל על עצמך, ורק אז אפשר להוביל אחרים בדרך זו. בנוסף, חשוב להבין שתמיד יישאר מקום קטן לא פתור, וזה חלק בלתי נפרד מהמציאות.

על מה מדברים כאן?

הנושא שעולה הוא סיטואציה שבה בן אדם כועס על מישהו שפגע באמו. הכעס והקונפליקט הפנימי שנוצר אצלו הופכים להיות עוצמתיים מאוד, עם רגשות נקמה ורצון לפתור את הבעיה. במהלך הדברים מוזכרת שיטת טיפול מסוימת, המכונה "שיטת ביירון קייטי", והדיון מתמקד בשאלה מדוע ניסו ליישם את השיטה על הבעיה הזאת, מדוע זה לא צלח ומה אפשר ללמוד מהעניין. כמו כן, עולה הטענה שלפעמים כשרוצים לעבוד על נושא קשה במיוחד (רמת קושי 10), אולי עדיף להתחיל מרמת קושי נמוכה יותר (2 או 3) כדי להתאמן על הטלת ספק ולהבין איך לשאול את השאלות הנכונות לפני שניגשים לבעיה כבדה יותר.

מדוע עלתה השאלה לגבי הצלחת השיטה?

שאלה זו התעוררה כי ניסו לטפל בבעיה של כעס עמוק באמצעות הכלים של "ביירון קייטי". היה נראה שהמטפל שיישם את השיטה נעצר בשלב שבו היה עליו להטיל ספק בוודאות של האדם הכועס. כשהאדם הכועס טען שהוא בטוח "לא במאה אחוז אלא במיליון אחוז" שזה באמת מצדיק כעס, המטפל לא הצליח להראות לו למה הוא אולי לא באמת בטוח במיליון אחוז. נוצרת תחושה שהמטפל בעצמו לא יישם לעומק את הרעיון של הטלת ספק, ולכן התקשה לסייע למטופל לצאת מעוצמת הכעס ולהגיע לנקודה שבה הוא פחות בטוח שהמצב בהכרח רע במיליון אחוז.

איזו דוגמה הובאה לרמת קושי 10?

הדוגמה היתה על אדם שכועס כעס עז עד כדי כך שזו מבחינתו בעיה מסוג "רמת קושי 10": מישהו עשה מעשה פוגע לאמו, והוא חש צער עמוק, נקמה, ורגש של חוסר יכולת לשחרר. המטפל ביקש ממנו לבדוק אם הוא בטוח במאה אחוז שמדובר בעובדה חד - משמעית שהמצב באמת רע ושהכעס מוצדק. האדם הכועס ענה שאצלו זה ודאי לחלוטין, לא רק במאה אחוז אלא במיליון אחוז, ואין שום זיק של ספק. מכיוון ששיטת הטיפול מתבססת על הטלת ספק והבאת האדם לנקודה שבה הוא שואל אם אולי אינו בטוח, הרי שהתחנה הזאת נתקעה כי האדם לא היה מוכן לקבל שום ערעור, והמטפל לא היה ערוך מספיק להוביל אותו לשם.

האם אפשר היה להתחיל מכעס ברמה קלה יותר?

כן. היו שטענו שבמקרה של מתחילים בשיטה או במקרה של מטפלים לא מנוסים דיים, צריך לקחת לדוגמה בעיות קלות יותר - אולי כעס "ברמת קושי 2 או 3" - ולא לנסות לפתור מיד את הבעיה הכי מורכבת ואינטנסיבית. הסיבה לכך היא שבבעיות פשוטות קל יותר לתרגל את שאלות ה"בטוח או לא בטוח", וקל יותר לעזור למטופל להטיל ספק בתחושת הוודאות שלו. כשהבעיה פשוטה יותר, ההזדהות עם הכעס לא מקבלת ממד מוחלט, והמטופל עשוי לגלות יותר פתיחות לבדוק אפשרות שאולי הוא לא בטוח לגמרי.

מהו הקושי כשאדם אומר "אני בטוח במיליון אחוז"?

הקושי נובע מכך שהרבה טכניקות, כמו "שאל את עצמך אם אתה בטוח במאה אחוז", נכנסות למבוי סתום מול אדם שאומר "זה לא מאה אחוז, זה מיליון אחוז". כדי להזיז אדם כזה מעמדתו, צריך להראות לו בפועל שבאיזשהו מקום עמוק בפנים הוא לא באמת בטוח. אבל אם המטפל עצמו לא יודע לאתר את המקום שבו יש סדק קטן, או שהמטפל עצמו עוד לא התמודד עם כעסיו שלו בשיטה הזאת, הוא לא יוכל להצביע למטופל על הנקודה הספציפית שממנה ניתן לפתוח את הספק.

מה הקשר בין רמת היישום של המטפל לבין הצלחת הטיפול?

יש הסבר שאומר שככל שהמטפל עצמו יישם יותר את השיטה בחייו האישיים, ובאמת יודע להטיל ספק בכעסים ובעיות בחייו שלו, כך יהיה לו קל יותר להראות למטופלים כיצד להטיל ספק ולהשתחרר מהכעס. אם המטפל לא מאמין בלב שלם שאפשר להפחית את תחושת הכעס, או שהוא עצמו לא התרגל למצוא פרצות בוודאות שלו, הוא לא יוכל להעביר את התהליך באופן משכנע ושלם למטופל. אדם ששואל "אתה בטוח או לא בטוח?" צריך גם להיות מסוגל להוביל את השני לראות את האזור שבו אינו בטוח, וזה בא מתוך התנסות עמוקה ותרגול אישי.

האם ניתן לפתור כעס ב - 100 אחוז?

נאמר שקשה מאוד, אולי אפילו בלתי אפשרי, לפתור כעס ברמת מאה אחוז מוחלטת אם אדם מצפה לעולם מושלם לגמרי ללא חיסרון כלשהו. בהסבר נוסף, כשאדם אומר "אני רוצה שהלב שלי יהיה לגמרי נקי, בלי טיפת כעס או זיכרון של כעס", מתברר שיש הנחת יסוד שכל דבר צריך להיות מושלם במאה אחוז - אבל זה נתקע מול המציאות שתמיד יש בה לפחות חיסרון אחד, או משהו שמציק. יש כאן תפיסה עמוקה יותר שאומרת שלצד כל חוויה טובה, תמיד ייתכן מקום קטן שבו אדם נותר לא מרוצה במשהו. אם הולכים עם זה עד הסוף, מגלים שכל שיטה, כולל כל שיטות הטיפול, בסופו של דבר תגיע לאיזו "אקסיומה" שבה מודים שיש תמיד נקודה לא פתורה.

מה עושים עם מי שרוצה לפתור כעס באופן מוחלט?

יש אנשים שרוצים לא רק להפסיק לכעוס על אירוע מסוים, אלא להגיע למצב שבו הם נהנים גם מהדבר הרע שקרה, ואפילו לא יוכלו לחשוב על אפשרות שלא ירצו אותו. זה כבר מצב קיצוני שמחייב שינוי עמוק מאד בתפיסת הטוב והרע בעולם. כדי להגיע לשם, צריך לפעמים ללכת לתהליך קיומי / פילוסופי יסודי יותר שבו מטילים ספק בכל הנחות היסוד. אם אדם לא מוכן לבדוק באופן רציני את כל המחשבות שלו, כולל אלו שהן בגדר מובנות מאליהן, שיטות פשוטות של שאלות ("האם אתה בטוח?") עלולות לא להספיק.

מה קורה למטפל שיש לו עצמו כעס על כעס?

נאמר שכאשר מטפל חושב ש"כעס זה רע" לגמרי, והוא בא לתקן למטופל את הכעס, הוא למעשה משדר למטופל שצריך להילחם בכעס. אך באותה נשימה, אם המטפל עצמו כועס על כך שהמטופל כועס, הוא מוסיף עוד כעס על כעס. לעומת זאת, מצב אידיאלי עשוי להיות כזה שבו המטפל אינו שופט את הכעס עצמו כ"טעות" נוראית, אלא מבין שיש מאחורי הכעס סיבה כלשהי. כך אפשר לפגוש את האדם במקום שבו הוא נמצא, מבלי להיבהל מהכעס ולהילחם בו באופן אוטומטי.

מה אומרת הגישה על הגעה ללב השכל ולהטלת ספק מוחלטת?

יש הסבר עמוק יותר שלפיו אם אדם הולך עם הספק "עד הסוף", הוא מגיע לאזור מהותי שממנו הכעס נחלש או נעלם. זה דורש מהאדם להיות מאוד נחוש ולא לפחד לשבור את כל הנחות היסוד - לא רק את הנחת היסוד ש"זה רע", אלא גם הנחות יסוד עמוקות יותר על קיום טוב ורע בכלל. במצבים רבים, אנשים נעצרים בשלב כלשהו, ואומרים "בסדר, אז הגענו עד כאן, וזה מספיק". אבל אדם שממש חותר למוחלט יכול לגלות אפיק חדש: מקום שבו הוא מצליח להכיל גם את הרע וגם את הכעס, ולפעמים משם מתקבלת הבנה שאין באמת סיבה ודאית במיליון אחוז לכעוס.

מהו אם כן הלקח המרכזי שעליו מדברים?

הלקח הוא שבכדי לעזור לאדם אחר להטיל ספק בכעס שלו, חשוב שהמטפל עצמו יבין לעומק כיצד להטיל ספק, כיצד לזהות שרוב הוודאויות אינן באמת ודאיות במיליון אחוז, וגם כיצד לקבל את הכעס מבלי לפחד ממנו. אם מנסים לתקן כעס מתוך ההנחה שכעס תמיד "רע" באופן מוחלט, עלול להיווצר ניגוד פנימי שמקשה על התהליך. בנוסף, אם בעיה מורכבת במיוחד ומצויה ברמה גבוהה מאוד של עוצמת כעס, לפעמים כדאי להתחיל מבעיה פשוטה יותר ובכך לתרגל את הטלת הספק. כך ניתן לבנות את היכולת ולרכוש ניסיון עד שאפשר להתקדם לבעיות יותר סבוכות. מעבר לכך, נדונה האפשרות שלא תמיד אפשר להגיע למצב שבו כעס נעלם ב - 100 אחוז, כי בכל סיטואציה יש קיומו של חיסרון כלשהו, אלא אם אדם מוכן ללכת בדרכים מאוד עמוקות של ספק וקילוף כל שורשי המחשבות שלו.

כיצד כדאי לחפש מידע נוסף?