איך להתמודד עם שכול ואובדן?

אובדן ושכול הם חלקים טבעיים מחיי האדם, אך הם מציבים אתגרים רגשיים עמוקים. התמודדות עם אובדן, בין אם מדובר במוות של אדם אהוב, פרידה זוגית, פיטורים, או אובדן בריאות, דורשת גישה מורכבת ורגישה. אליעד כהן מסביר את הדרך להתמודד עם הכאב העמוק הזה, תוך שהוא מציע דרכי התמודדות שנראות על פני השטח כלא פשוטות.

האם יש הבדל בין אובדן של הורה לאובדן של ילד?

אליעד מציין את העובדה כי כאשר הורים מאבדים את ילדיהם, התחושה קשה בהרבה, מאשר אובדן הורים, שכן המוות של הורים נתפס כ"דרך הטבע". לעומת זאת, מותו של ילד הוא אירוע שמערער את תחושת הסדר, שכן זה לא מצופה להיות כך. זה מעורר את השאלה - האם באמת האהבה לאותו אדם אמיתית? האם אנחנו אוהבים את אדם אחר כי הוא עונה על צורך פנימי שלנו?

למה אמפתיה מקלה אך אינה פותרת את הכאב?

אחת הדרכים הנפוצות ביותר שבהן מישהו מנסה להתמודד עם אובדן היא על ידי קבלת אמפתיה מהסובלים. השיחה עם חברים או בני משפחה שמבינים את הכאב יכולה להקל במידה מסוימת, שכן תחושת ההבנה היא צעד חשוב בתהליך הריפוי. עם זאת, למרות שהאמפתיה מקלה על הכאב, היא אינה פותרת את תחושת החיסרון העמוק שנוצר בעקבות האובדן. עדיין קיימת תחושת געגוע, תחושת חוסר והזדהות עם האובדן.

מהם הנוכלים המתקשרים ומדוע הם מציעים פתרונות דמיוניים?

אליעד מציין גם את התופעה של מתקשרים או "נוכלים", אשר מציעים לאבלים ליצור קשר עם אהוביהם שנפטרו, ולעיתים מוכרים להם מסרים חיוביים כמו "הילד שלך חי במקום אחר, והוא שמח". נוכלים אלו מציעים אשליה שהאובדן לא מוחלט ומנסים למכור תחושת נוחות לאדם, כשהם מציינים שהאהוב לא באמת נעלם. הכוונה כאן היא למכור שקר שייתן לאדם תחושת רוגע ואשליה שהוא עדיין נמצא בקשר עם הקרוב שנפטר.

האם אפשר לחוות את האדם שאבד כאילו הוא עדיין חי?

ישנם ניסיונות שונים להחיות את זכרו של אדם שנפטר, אך כאלו אינם מבטלים את האובדן. אחת הגישות היא לומר כי הערכים שהאדם הזה ייצג חיים איתך, או שמורשתו חיה בקרבך. כמו כן, לעיתים מנסים ליצור "הנצחה" או "אתר זיכרון" לאדם שנפטר, מתוך מטרה ליצור תחושת קשר עמו. אך גם גישה זו לא יכולה להחזיר את התחושה הממשית של הימצאות האדם בחיים.

מהי התשובה העמוקה יותר להתמודד עם אובדן?

אליעד מציע פתרון עמוק יותר להתמודדות עם אובדן. לדעתו, כשאדם מתאבל על אדם שנפטר, הוא לא מתגעגע רק לאדם עצמו, אלא לתחושות הרגשיות שהוא קיבל ממנו - כמו אהבה, ביטחון, תחושת שייכות וכו'. המפתח, לדבריו, הוא להבין שתחושות אלו לא תלויות בהכרח באדם החיצוני, אלא ניתן להשיג אותן גם מבלי האדם שנפטר. זהו אתגר אישי למצוא את הדרכים למלא את הצרכים הרגשיים האלו באופן עצמאי, ולפתח את היכולת להשיג את האושר והתחושות הללו מבפנים.

איך ניגשים לחיפוש תחושות חסרות?

הצעד הראשון הוא לכתוב את הדברים שהאדם שאיבדנו העניק לנו - שמחה, משמעות, ביטחון, אכפתיות ועוד. לאחר מכן, עלינו לשאול את עצמנו איך אפשר להשיג את אותן תחושות בעצמנו, מבלי להיות תלויים בגורם חיצוני. תהליך זה אמנם קשה ומאתגר, אך זו הדרך למצוא את העוצמה הפנימית ולהתגבר על האובדן.

למה הצעה זו מעוררת התנגדות?

הצעה זו עשויה לעורר התנגדות קשה, משום שהיא מציגה את האובדן כמשהו שניתן להתמודד איתו, ולא כתחושת חוסר מוחלטת. כאשר אדם מאבד מישהו אהוב, הוא עלול להרגיש שההוראה לראות את האובדן כהזדמנות צמיחה ומילוי פנימי מערערת את תחושת האבל והכאב. אך לדעת אליעד, זוהי הדרך להתמודדות האמיתית והעוצמתית ביותר.

האם אובדן הוא תמיד הזדמנות לצמיחה?

לפי אליעד, אובדן, למרות היותו כואב מאוד, עשוי להיות "הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים", משום שהוא מאלץ את האדם למצוא את האושר שהיה תלוי במישהו אחר, מתוך עצמו. הוא מסביר שלפעמים דווקא בעטיין של האובדן, האדם מוצא דרכים חדשות ומעמיקות לחוות אהבה ושמחה פנימיים, מה שמוביל אותו להתפתחות וצמיחה אישית.

האם אפשר ליישם את העקרונות גם באובדן בריאות או פיטורים?

אליעד טוען שמדובר באותו העיקרון גם כאשר מדובר באובדן של עבודה, בריאות, או פיטורים. גם כאן על האדם למצוא פתרון פנימי שיחליף את הפונקציה החסרה וימלא את הצרכים הרגשיים שצמחו בעקבות האובדן. המפתח הוא להבין איך להשיג את תחושת הביטחון והיציבות מבפנים, במקום להיות תלוי בגורם החיצוני.

מהי הדרך הנכונה להתמודד עם אובדן?

הדרך הנכונה להתמודד עם אובדן היא להבין שהתשובות לא נמצאות באחרים או בזיכרונותיהם, אלא פנימה, בתוך עצמך. יש ללמוד לזהות את התחושות שהייתה לך בעטיין של האדם שאיבדת, ולמצוא דרכים להשיג את אותן תחושות בעצמך, מבלי להיות תלוי בגורם חיצוני.

איך אפשר להתבונן בשאלה של אובדן ושכול?

התמודדות עם שכול ואובדן, כמו אובדן של ילד, הורה או אדם אהוב אחר, כוללת גם מצבים של פרידה זוגית, פיטורים מעבודה או אובדן בריאות (כמו הפיכה לנכה). כל אלה הם דוגמאות למשהו שעשה לאדם טוב ונלקח ממנו. יש מי שיטען שקל יותר להשלים עם מוות של הורים כי זה "דרך הטבע", אך ברגע שהנושא באמת כואב, השאלה "למה זה משנה אם זה דרך הטבע?" מתעוררת. אם האהבה אמיתית, עצם הטבעיות או אי - הטבעיות לא אמורה להשפיע על עוצמת הכאב.

מדוע אמפתיה עוזרת אך לא פותרת את הכאב לגמרי?

יש דרך בסיסית לעזור לאדם שאיבד קרוב: לגלות אמפתיה ולהגיד לו "אני מבין את הצער שלך" או "אני משתתף בצערך". אמפתיה כזאת עוזרת לו להרגיש שהוא אינו לבד או אינו "דפוק" בכך שהוא מתאבל. אלא שבפועל, גם אם מרגישים אמפתיה כנה, האדם עדיין מתגעגע לילד שנפטר, לבן זוג שעזב או להורה שהלך לעולמו. לכן אמפתיה מקלה, אבל לא באמת פותרת את תחושת החיסרון העמוק שנוצר.

איך קשורים מתקשרים נוכלים לנושא של התמודדות עם שכול?

יש אנשים שמבקשים עזרה מ"מתקשרים" הטוענים שהם מדברים עם המתים. מתקשרים אלו (שכונו כאן "נוכלים") אומרים לאבלים "הילד שלך חי במקום אחר, והוא שמח" כדי לתת לאדם תחושה שהאהוב לא באמת נעלם. בדרך כלל הם ימכרו מסרים חיוביים בלבד, כי אם יגידו לאדם ההפך - שזה היה רע או שהנפטר כועס - הספק של האבל רק יגבר והוא לא ירצה לשלם. בדרך זאת, המשתתף מקבל אשליה שהילד או הקרוב "עדיין כאן" ושהכל בסדר, אך זהו פתרון דמיוני שלא עוקר מן השורש את תחושת האובדן.

איך אפשר לחוות את האדם שאבד כאילו הוא עדיין חי?

יש גם גישה שאינה בהכרח קשורה ל"מתקשרים", אבל יוצרת אשליה דומה. לפיה אומרים לאבל: "הערכים שלו חיים איתך, הזיכרונות שלו חיים בקרבנו, הרוח שלו לא באמת נעלמה." עושים אתר הנצחה, מדברים על "מורשתו" או אומרים "הוא היה אהוב ומיוחד, " כדי לתת תחושה שהנפטר עדיין נוכח. גם זו דרכו של אדם לנסות להרגיש שהאובדן לא מוחלט. אך למרות כל המאמצים ליצור הרגשה שהאהוב "נשאר", עדיין חסרה החוויה הממשית שלו בחיי היום - יום.

מהי התשובה העמוקה יותר להתמודדות עם אובדן?

מעבר לאמפתיה או לניסיונות דמיוניים להרגיש שהנפטר עדיין כאן, יש תשובה עמוקה יותר: להבין שכל מה שהאובדן נתן לך אפשר, עקרונית, להשיג גם בלעדיו. כשמישהו נפטר, האדם מרגיש שחסר לו מה שהנפטר סיפק לו - שמחה, ביטחון, תחושת אהבה, משמעות, קירבה משפחתית וכו'. אך במבט עמוק, מדובר בצורך של האדם עצמו בתחושות האלה, והן לא בהכרח תלויות בישות חיצונית.

איך ניגשים בפועל לחיפוש התחושות החסרות?

מומלץ לקחת דף ולרשום: מה הילד (או האדם) שנתן לי אושר העניק לי בפועל? האם זו תחושת אהבה? אכפתיות? משמעות בחיים? תחושת שייכות? ברגע שמזהים את התחושות הספציפיות, אפשר לשאול "איך משיגים את אותן תחושות בלי האדם שנפטר?" למרות שזה נשמע קשה, זהו הכיוון האמיתי: לגלות איך למלא את הצרכים הרגשיים מבפנים (או בדרכים אחרות) במקום להיות תלויים בגורם חיצוני.

למה העמדה הזאת מעוררת התנגדות?

היא מעוררת התנגדות כי היא מציגה את האדם שאבד כסוג של "חפץ" שממלא פונקציה רגשית. זה מכעיס אבל גם מצביע על האמת הבסיסית: בסופו של דבר, אנו אוהבים ומחבקים את מי שמשלים חסרים פנימיים שלנו או מעורר בנו תחושות טובות. כשאומרים "אהבתי את הילד שלי", למעשה הילד מילא צרכים רגשיים משמעותיים. כשלוקחים זאת מאיתנו, אנחנו נשארים עם החיסרון. הפתרון, אם מחפשים עומק אמיתי, הוא לזהות את הצרכים הללו ולראות איך אפשר למלא אותם מבפנים.

מדוע אפשר לראות באובדן גם הזדמנות לצמוח?

הטענה היא שבמובן מסוים, לפעמים אובדן הוא "הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים, " משום שהוא מאלץ אותך לגלות איך להשיג את האושר שהיה תלוי בגורם חיצוני - מתוכך. כך למשל, אם לא היית מאבד את הילד או את הקרוב, לא היית מחפש דרך למצוא את החיבור הרגשי מבפנים. בהמשך, מי שמוצא בתוכו את העוצמה והאהבה שהוא קיבל מהאחר, עשוי להכיר בערך הצמיחה שהאובדן הוביל אליה.

האם זה נכון גם לאובדן בריאות או פיטורים?

למעשה כן. אדם שאיבד את מקום עבודתו יחפש תחליף להכנסה או ליציבות. אדם שנעשה נכה ומאבד את היכולת להשתמש בידיים או רגליים, צריך לחפש פתרון שיחליף את הפונקציה החסרה או ימצא דרך להיות מאושר בלעדיה. גם בפרידה רומנטית - האדם מתגעגע לתחושות שהיה לו עם בן או בת הזוג. ברגע שרואים שהכמיהה היא למעשה לתחושות פנימיות, אפשר לנסות לייצר אותן גם בלי אותו אדם.

איפה אפשר להמשיך וללמוד על התמודדות עם אובדן?

יש שמציעים לחפש מידע רחב יותר על הנושא: איך להתמודד עם אובדן, איך להתמודד עם שכול, איך להתמודד עם מוות או פרידה, איך להתמודד עם נכות, איך להרגיש טוב לבד וכדומה. כל אלו מכוונים לאותו שורש - לנסות להבין את הסיבות האמיתיות לכאב, ואז לראות איך למלא את החסכים באופן פנימי.