מדוע אנשים מרגישים שלא אוהבים אותם באמת?

אנשים רבים חווים תחושה של חוסר אהבה, ונשאלת השאלה מה אדם יכול לעשות אם הוא מרגיש שלא אוהבים אותו. אליעד כהן מסביר שהרצון הבסיסי של האדם הוא למעשה לאהוב את עצמו, ואם הוא היה באמת אוהב את עצמו, לא היה מוטרד כלל מהשאלה אם אחרים אוהבים אותו או לא. כאשר אנשים אחרים אוהבים את האדם, זה גורם לו להעריך את עצמו יותר, כי הוא חושב שאם אוהבים אותו, כנראה שהוא טוב ובעל ערך. האדם בעצם מחפש אישור חיצוני כדי להוכיח לעצמו שהוא ראוי לאהבה.

האם באמת קיימת אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר?

אליעד כהן מציג שתי בשורות מרכזיות בעניין זה, האחת נראית טובה והשנייה רעה, אף על פי שהיא לא באמת רעה. הבשורה הרעה לכאורה היא שאף אדם לא באמת אוהב אדם אחר, ואף פעם לא באמת אהב אותו, מפני שכל האנשים בעולם אוהבים למעשה רק את עצמם. כל האהבות בעולם הן אהבות שתלויות בדבר, כיוון שכל עוד יש הבחנה בין טוב לרע, האדם תמיד יעדיף את מה שהוא תופס כטוב וידחה את מה שהוא תופס כרע.

אליעד מסביר את הרעיון בעזרת דוגמה מוחשית: אם אדם סובל ממחלה בידו, למרות שהוא אוהב את היד, הוא יהיה מוכן לקטוע אותה אם היא מסכנת את שאר הגוף. זה מוכיח שהוא לא אוהב את היד באהבה ללא תנאי, אלא רק על תנאי. אפילו אהבת האדם לחיים שלו היא על תנאי, שכן לעיתים הוא יהיה מוכן למות למען מטרה מסוימת, מה שמוכיח כי אהבתו לחיים תלויה בדבר ואינה מוחלטת.

איך ניתן להשיג אהבה אמיתית, שלמה ולא תלויה בדבר?

אהבה אמיתית אפשרית אך ורק כאשר האדם מגיע להבנה עמוקה של מהות המציאות ושל האחדות שקיימת בפנימיותה. כאשר האדם מבין שהכל הוא אחד באמת, הוא יכול לאהוב כל דבר וכל אדם בדיוק כמו שהוא אוהב את עצמו, מפני שהוא כבר לא תופס את הזולת כישות נפרדת ממנו. זהו מצב של "ואהבת לרעך כמוך" בצורה מוחלטת ואמיתית. במצב של אחדות, כל האהבה היא אהבה עצמית אמיתית, שכן אין עוד הפרדה בין אני לאחרים, ולכן זו אהבה שאינה מותנית בשום דבר.

אליעד מדגיש כי רק כאשר האדם מסוגל לאהוב את הטוב והרע באותה המידה מתוך הבנת האחדות, רק אז קיימת אהבה אמיתית. במציאות של הנפרדות שלנו, כל דבר שקיים הוא בעל חיסרון כלשהו, כיוון שעצם קיומו כנפרד הוא כבר מעיד על חיסרון ועל חוסר שלמות. לדוגמה, אפילו האחדות לכאורה היא חסרה, כי היא חסרה את הנפרדות, ורק החיבור בין הנפרדות לאחדות הוא השלמות האמיתית.

מדוע האדם אינו יכול לאהוב את עצמו בצורה מלאה בעולם שלנו?

בעולם שלנו, כל אדם וכל דבר תמיד יכללו בתוכם חיסרון כלשהו. לדוגמה, אדם יכול לומר שהוא אוהב את עצמו, אך ברגע שהוא נכשל או מרגיש שהוא לא מספיק טוב או חכם, האהבה שלו לעצמו פוחתת, כיוון שהיא תלויה בתנאים מסוימים. יתרה מכך, עצם האמירה "אני" היא כבר מייצרת חיסרון, מפני שברגע שאדם אומר "אני", הוא בעצם אומר שיש משהו שהוא "לא אני", והוא חסר את מה שאינו הוא. מכאן ברור שהאהבה בעולם שלנו לעולם לא יכולה להיות שלמה, כי היא תמיד תתנה באותם חסרונות ובאותה הפרדה מהמציאות.

איך אפשר להגיע למצב שבו כולם אוהבים את כולם באמת?

הבשורה הטובה היא שמי שמצליח לראות ולהבין את המהות האמיתית של המציאות, שבה אין הבחנה בין טוב לרע, יכול לגלות שהאהבה כבר קיימת בפנימיות של המציאות כל הזמן. מי שמצליח לתפוס את העולם מתוך נקודת מבט של אחדות, מבין שכולם למעשה אוהבים את כולם כל הזמן, מפני שברמה הפנימית כולם זהים וכולם אוהבים את עצמם ברמה עמוקה. כאשר האדם מגיע להבנה הזו, הוא מפסיק לחפש אישור חיצוני של אהבה, כי הוא יודע שהאהבה כבר קיימת באופן תמידי ואינסופי.

אליעד מציע לאדם שמרגיש שלא אוהבים אותו לחפש את האמת של המציאות במקום לחפש אהבה בחוץ, כיוון שאף אדם בעולם לא יכול באמת לאהוב אותו כל זמן שקיימת אצלו ההפרדה בין טוב לרע. רק מי שמצליח להבין לעומק שהטוב והרע הם אחד, רק הוא יכול לחוות אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר, ולהבין שכולם באמת אוהבים אותו, כמו שהוא אוהב את כולם באהבה שלמה ואמיתית.