השורש של הכל הוא ידוע, והוא האחדות של המציאות. ואעפ"כ ברמת הלבושים של הנפרדות, מי שיתבונן יראה, כי רגשות האשם של האדם, נובעים בגלל רגשות הגאווה שלו, שהם נראים כהפוכים וכמנוגדים, לרגשות אשם.

והעניין הוא, כי יש שני מצבים בלבד. והמצב הראשון הוא, שהאדם יש לו גאווה אמיתית ורגשות אשם אמיתיים. דהיינו, שהאדם מבין שהוא אלוהים, וממילא הוא עצמו אחראי לכל הדברים שקורים בעולם. שזאת שלמות הגאווה, וגם שלמות רגשות האשמה בו זמנית. וכאשר האדם מבין, שהוא באחדות עם המציאות, אז טוב לו תמיד. כי אצל אלוהים, לא באמת שייך רגשות אשם. משום שאצל אלוהים אין טוב ורע, וממילא לא שייך להרגיש אשמה כלשהי.

ואם האדם מזדהה בטעות, רק עם ה"אני" הנפרד והמצומצם שלו, על ידי זה האדם, גם חווה מצד אחד מחשבות גאווה, שנדמה לאדם שיש בו דברים טובים, שאלו מחשבות מטופשות, עבור מי שהוא באמת אלוהים ואחראי לכל מה שקורה. ואז, כאשר יש לאדם הזדהות עם ה"אני" הנפרד שלו, אז ממילא יש לו גם רגשות אשם, על אותם הדברים שה"אני" הנפרד הזה, אחראי להם.

ועוד נוסיף ונעמיק, על האדם להבין, שאין שום אשם ושום גאווה כלל, כי הכל אחד אמיתי ממש.