וכאן נסביר על 2 גישות טיפוליות, 2 גישות של מטפלים שהאדם רוצה להיעזר בהם, 2 גישות של יועצים, 2 גישות של מנטורים לחיים וכולי. ונסביר מה ההבדל בין השיטה של אליעד כהן לשיטות אחרות ומהי שיטת EIP ועוד.
וההבדל שבין 2 הגישות האלו, הוא מאוד חשוב. וקריטי מאוד שהאדם יבין את 2 הגישות האלו ושיבין את ההבדלים שבין 2 הגישות האלו, כי 2 הגישות השונות האלו, עשויות להיות הבדל כמעט שבין חיים למוות ובין אושר לסבל וכולי. וגישה אחת מובילה את האדם אל האושר והשנייה אל הסבל. ולמרות שנראה ששתיהן כאילו דומות, הן שונות.
והעניין הוא, כך: בן אדם בא לטיפול כדי לטפל בבעיה שיש לו. דהיינו, הוא מניח שיש לו בעיה כלשהי. לדוגמא, בן אדם שרוצה לטפל בכך שיש לו בעיה רגשית, של רגישות יתר. דהיינו, שאותו אדם חושב שהוא רגיש יותר מידי והוא רוצה לטפל בבעיה שלו. דהיינו, הוא רוצה להפסיק להיות רגיש יותר מידי אלא להיות פחות רגיש. עד כאן הכל נשמע הגיוני וטוב ויפה.
ואז הולך לו אותו אדם, אל מטפל שיעזור לו להיות פחות רגיש. ועכשיו המטפל אמור לעזור לאותו האדם להיות פחות רגיש. עד כאן הכל נשמע הגיוני.
אבל כאן יש 2 גישות ו2 דרכים איך להסתכל על העניין הזה. ואלו 2 גישות טיפוליות שונות לחלוטין אחת מהשניה, ואני אסביר.
ברמת העיקרון, האדם אמר שיש לו בעיה של רגישות יתר. המטפל רוצה לעזור לאדם שתהיה לו פחות רגישות. דהיינו, גם המטפל וגם האדם מסכימים שיש כאן בעיה של רגישות יתר שרוצים לטפל בה. עד כאן הכל נשמע טוב והגיוני.
אבל יש כאן 2 גישות שונות. גישה אחת היא הגישה הפשוטה, כפשוטם של דברים, היא בעצם מניחה שלאדם יש רגישות יתר + שרגישות יתר זו בעיה שצריכים לטפל בה. ומכך נובע שנעשה כל מאמץ אפשרי כדי לטפל בבעיה שהגדרנו.
הגישה השניה אומרת, שמצד האמת אין שום בעיה, ושזה בסדר גמור ומושלם שיש לאדם רגישות יתר. ושהאדם לא חייב להפסיק את הרגישות יתר שלו. אלא שהאדם בוחר לרצות בבחירה חופשית מלאה, לטפל בכך שיש לו רגישות יתר. ואנחנו רוצים לעזור לבן אדם להגיע למצב שבו הוא ירגיש שיש לו שליטה על רגישות היתר שלו. ואז הוא יוכל לבחור האם כמה מתי ואיך הוא רוצה שתהיה לו רגישות יתר.
דהיינו, הגישה הראשונה שהיא הגישה הכללית הפשוטה ביותר של כל היועצים והמטפלים וכולי, היא שכדי לעזור לאדם אנחנו נניח שיש לו בעיה שאנחנו רוצים לטפל בה. הגישה השלמה יותר והנכונה יותר, היא, שלאדם אין שום בעיה מצד האמת. אלא שהאדם בוחר להגדיר את המצב שלו, כבעיה. ואנחנו ננסה לעזור לאדם לשלוט במצב שלו, ולאפשר לו לבחור לשנות את המצב שלו. אבל לא בהכרח שהאדם חייב לשנות את המצב שלו.
ואני אוסיף. ב 2 הגישות יש הסכמה שהאדם נמצא במצב מסוים. אין שום מחלוקת על העובדות. גם ניתן לומר ש 2 הגישות מסכימות לכך שהאדם מגדיר את המצב שלו בהגדרה כלשהי, לדוגמא: רגישות יתר, התמכרות לסמים, התמכרות לסקס, חרדה חברתית, כעס ועצבים וכיו"ב. דהיינו, יש הסכמה על העובדות ויש הסכמה על כך שהאדם מגדיר את המצב שלו תחת הגדרה כלשהי.
2 הגישות גם מסכימות שהאדם רוצה לשנות את המצב שלו. ו 2 הגישות גם רוצות לעזור לאדם לשנות את המצב שלו. עד כאן הכל זהה.
אבל בגישה הנפוצה, יש הסכמה עם האדם שיש לו בעיה, ושהוא צריך לפתור את הבעיה שלו, שהוא צריך להפסיק להיות עם רגישות יתר, צריך להפסיק את ההתמכרות לסקס, צריך להפסיק את החרדה החברתית שלו וכיו"ב.
לעומת הגישה הנכונה, שהיא שיש הסכמה על כך שהאדם רוצה לשנות את מצבו ושלא טוב לו המצב שלו. אבל אין הסכמה על כך שבאמת יש כאן בעיה. ולמה? כי מצד האמת, הכל מושלם בכל מקרה תמיד.
ועל האדם שלא רוצה שתהיה לו רגישות יתר, עליו לא להיות ברגישות יתר מעצם זה שיש לו רגישות יתר. ועל האדם לא להיות בחרדה מכך שהוא בחרדה. ולא להיות בכעס כלפי זה שהוא בכעס. ולא להיות בהתמכרות לפתור את ההתמכרות שלו.
דהיינו, רוב ככל הגישות באות לעשות שינוי, מתוך אלימות, אכזריות, רוע, שנאה וכולי. דהיינו, נניח אדם שמכור לפורנו, אז מי שרוצה לעזור לו, מסתכל על ההתמכרות לפורנו כעל דבר גרוע מאוד, כעל אויב, כעל השטן, כעל משהו מאוד גרוע, שצריכים לטפל בו ולהיפטר ממנו.
ואני אחדד: אני לא אומר שהגישה הנפוצה היא של אלימות וכעס כלפי המטופל. אני כן אומר שכל הגישות הן באלימות כלפי התופעה שבה רוצים לטפל. דהיינו, אנחנו לא נכעס ולא נשנא את האדם שהוא סובל מכעסים. אבל אנחנו כן נכעס על תופעת התקפי הזעם לכשעצמה.
והגישה הזאת שהיא הגישה הכללית, השורש שלה הוא, התפישה שיש טוב ורע. ושאם הגדרנו משהו כרע, אז אנחנו צריכים להתרחק ממנו ולטפל בו וכולי.
והחיסרון המרכזי של הגישה הזאת, הגישה הנפוצה ביותר, הוא שהיא עשויה לגרום לאדם לשנוא את עצמו ולכעוס על עצמו ולפתח בעיות חדשות עם עצמו.
דהיינו, נכון שאנחנו לא נכעס על האדם שסובל מהתקפי זעם, אלא ננסה להכיל אותו וכולי. אבל אנחנו נסכים איתו שהתקפי זעם והתקפי עצבים, זאת אכן מחלה שצריכים לטפל בה. ומה יקרה אם אותו אדם יתקשה לטפל בבעיה שלו? מה יקרה אם אותו אדם לא יצליח לטפל ברגישות יתר שלו?
אז כמובן שתקרה תופעה הפוכה, שבה האדם מתמלא בכעס עצמי, על עצם זה שהוא בכעס. והאדם מתחיל לשנוא את עצמו, על כך שהוא לא מצליח להשתנות.
ובכל תרחיש, נוצרת כאן בעיה עוד יותר גדולה. שהאדם אולי פותר בעיה אחת, אבל יוצר בעיה אחרת. כי מצד האמת האדם אמור להכיל בעצמו גם את כל התכונות השליליות שיש בעולם. ולהיות אלוהים, זה להיות שלם עם הכל. שלם עם כך שיש בך מאה אחוז שנאה כלפי העולם. ושלם עם זה שיש בעולם מאה אחוז שנאה כלפיך. שלם עם זה שאתה גם השטן. ושלם גם עם זה שהשטן מתעלל בך. כי להיות אלוהים, זה להיות הכל וכולי.
ומתוך המקום של להיות אלוהים, מתוך המקום הזה האדם בוחר איך הוא רוצה לחיות ואיך הוא רוצה לצמצם את הרצון שלו וכולי.
וכמובן שכאשר המטופל מגיע עם בעיה של חרדה חברתית לדוגמא, אז ברור שאנחנו לא ננסה להשאיר אותו עם הבעיה של החרדה החברתית שלו. אבל לאורך כל הטיפול, יש מסר לתת מודע שעובר אל המטופל. והשאלה היא, האם המסר הוא שאתה חולה במחלה שצריכים לטפל בה ושהיא רק רעה ושאתה חייב להיפטר ממנה. או שהמסר הוא של הכלה, שנעזור לך להיות מסוגל לשלוט בתכונה שיש לך. כי ככה אתה רוצה ולא כי ככה אתה חייב.
ואלו כמובן 2 גישות שונות לחלוטין. והשיטה של אליעד כהן שיטת EIP, היא מתוך מקום של להיות אלוהים. לתת לאדם את נקודת המבט של אלוהים. שבפועל זה אומר שעוזרים לאדם לשנות את עצמו, לא מתוך מקום של שנאה כלפי עצמו, אלא מתוך לאפשר לאדם להיות מסוגל לבחור את הרצון שלו ולשלוט יותר ברצון שלו, כי ככה הוא רוצה. אבל לא מתוך מקום של שנאה וכעס על התכונה שהאדם מנסה לשנות.
וכן על זה הדרך, ניתן לראות את העניין של "טיפולי המרה" ו"טיפולים לשינוי הזהות המינית" וכיו"ב, שהוציאו אותם אל מחוץ לחוק. כי רוב ככל המטפלים בעניינים האלו, הם כמובן שונאים את הרעיון שגבר חושב שהוא אישה או שהאישה חושבת שהיא גבר וכיו"ב. ורובם ככולם הומופובים וחושבים שזה אסון שגבר נמשך לגבר או אישה נמשכת לאישה וכיו"ב. ולכן הם פועלים מתוך שנאה, עד כדי כך שלפעמים גורמים למטופל להתאבד וכיו"ב, מרוב שנאה עצמית של האדם כלפי עצמו.
ומצד האמת, במה תלוי האם ובאיזו גישה המטפל שלך יטפל בך? תשובה: הכל תלוי בתפישת המציאות של המטפל עצמו. האם הוא רואה את החיים כמחויב או כאפשרי. וזה בסדר גמור לחשוב שמשהו מחוייב. ולא מחוייב לחשוב ששום דבר לא מחוייב. אבל גם לא מחוייב לחשוב שמשהו מחוייב. וככל שהמטפל יותר מבין שזה בסדר גמור גם להיות השטן, כי אלוהים הוא גם שטן וגם הכי אלוהים טהור שיש, הרי שמנקודת המבט הזו, יותר קל לו לעזור לאדם לבחור לשלוט ברצון של עצמו ולא לגרום לאדם לשנוא את עצמו וכולי.
וההבדל שבין 2 הגישות האלו, הוא מאוד חשוב. וקריטי מאוד שהאדם יבין את 2 הגישות האלו ושיבין את ההבדלים שבין 2 הגישות האלו, כי 2 הגישות השונות האלו, עשויות להיות הבדל כמעט שבין חיים למוות ובין אושר לסבל וכולי. וגישה אחת מובילה את האדם אל האושר והשנייה אל הסבל. ולמרות שנראה ששתיהן כאילו דומות, הן שונות.
והעניין הוא, כך: בן אדם בא לטיפול כדי לטפל בבעיה שיש לו. דהיינו, הוא מניח שיש לו בעיה כלשהי. לדוגמא, בן אדם שרוצה לטפל בכך שיש לו בעיה רגשית, של רגישות יתר. דהיינו, שאותו אדם חושב שהוא רגיש יותר מידי והוא רוצה לטפל בבעיה שלו. דהיינו, הוא רוצה להפסיק להיות רגיש יותר מידי אלא להיות פחות רגיש. עד כאן הכל נשמע הגיוני וטוב ויפה.
ואז הולך לו אותו אדם, אל מטפל שיעזור לו להיות פחות רגיש. ועכשיו המטפל אמור לעזור לאותו האדם להיות פחות רגיש. עד כאן הכל נשמע הגיוני.
אבל כאן יש 2 גישות ו2 דרכים איך להסתכל על העניין הזה. ואלו 2 גישות טיפוליות שונות לחלוטין אחת מהשניה, ואני אסביר.
ברמת העיקרון, האדם אמר שיש לו בעיה של רגישות יתר. המטפל רוצה לעזור לאדם שתהיה לו פחות רגישות. דהיינו, גם המטפל וגם האדם מסכימים שיש כאן בעיה של רגישות יתר שרוצים לטפל בה. עד כאן הכל נשמע טוב והגיוני.
אבל יש כאן 2 גישות שונות. גישה אחת היא הגישה הפשוטה, כפשוטם של דברים, היא בעצם מניחה שלאדם יש רגישות יתר + שרגישות יתר זו בעיה שצריכים לטפל בה. ומכך נובע שנעשה כל מאמץ אפשרי כדי לטפל בבעיה שהגדרנו.
הגישה השניה אומרת, שמצד האמת אין שום בעיה, ושזה בסדר גמור ומושלם שיש לאדם רגישות יתר. ושהאדם לא חייב להפסיק את הרגישות יתר שלו. אלא שהאדם בוחר לרצות בבחירה חופשית מלאה, לטפל בכך שיש לו רגישות יתר. ואנחנו רוצים לעזור לבן אדם להגיע למצב שבו הוא ירגיש שיש לו שליטה על רגישות היתר שלו. ואז הוא יוכל לבחור האם כמה מתי ואיך הוא רוצה שתהיה לו רגישות יתר.
דהיינו, הגישה הראשונה שהיא הגישה הכללית הפשוטה ביותר של כל היועצים והמטפלים וכולי, היא שכדי לעזור לאדם אנחנו נניח שיש לו בעיה שאנחנו רוצים לטפל בה. הגישה השלמה יותר והנכונה יותר, היא, שלאדם אין שום בעיה מצד האמת. אלא שהאדם בוחר להגדיר את המצב שלו, כבעיה. ואנחנו ננסה לעזור לאדם לשלוט במצב שלו, ולאפשר לו לבחור לשנות את המצב שלו. אבל לא בהכרח שהאדם חייב לשנות את המצב שלו.
ואני אוסיף. ב 2 הגישות יש הסכמה שהאדם נמצא במצב מסוים. אין שום מחלוקת על העובדות. גם ניתן לומר ש 2 הגישות מסכימות לכך שהאדם מגדיר את המצב שלו בהגדרה כלשהי, לדוגמא: רגישות יתר, התמכרות לסמים, התמכרות לסקס, חרדה חברתית, כעס ועצבים וכיו"ב. דהיינו, יש הסכמה על העובדות ויש הסכמה על כך שהאדם מגדיר את המצב שלו תחת הגדרה כלשהי.
2 הגישות גם מסכימות שהאדם רוצה לשנות את המצב שלו. ו 2 הגישות גם רוצות לעזור לאדם לשנות את המצב שלו. עד כאן הכל זהה.
אבל בגישה הנפוצה, יש הסכמה עם האדם שיש לו בעיה, ושהוא צריך לפתור את הבעיה שלו, שהוא צריך להפסיק להיות עם רגישות יתר, צריך להפסיק את ההתמכרות לסקס, צריך להפסיק את החרדה החברתית שלו וכיו"ב.
לעומת הגישה הנכונה, שהיא שיש הסכמה על כך שהאדם רוצה לשנות את מצבו ושלא טוב לו המצב שלו. אבל אין הסכמה על כך שבאמת יש כאן בעיה. ולמה? כי מצד האמת, הכל מושלם בכל מקרה תמיד.
ועל האדם שלא רוצה שתהיה לו רגישות יתר, עליו לא להיות ברגישות יתר מעצם זה שיש לו רגישות יתר. ועל האדם לא להיות בחרדה מכך שהוא בחרדה. ולא להיות בכעס כלפי זה שהוא בכעס. ולא להיות בהתמכרות לפתור את ההתמכרות שלו.
דהיינו, רוב ככל הגישות באות לעשות שינוי, מתוך אלימות, אכזריות, רוע, שנאה וכולי. דהיינו, נניח אדם שמכור לפורנו, אז מי שרוצה לעזור לו, מסתכל על ההתמכרות לפורנו כעל דבר גרוע מאוד, כעל אויב, כעל השטן, כעל משהו מאוד גרוע, שצריכים לטפל בו ולהיפטר ממנו.
ואני אחדד: אני לא אומר שהגישה הנפוצה היא של אלימות וכעס כלפי המטופל. אני כן אומר שכל הגישות הן באלימות כלפי התופעה שבה רוצים לטפל. דהיינו, אנחנו לא נכעס ולא נשנא את האדם שהוא סובל מכעסים. אבל אנחנו כן נכעס על תופעת התקפי הזעם לכשעצמה.
והגישה הזאת שהיא הגישה הכללית, השורש שלה הוא, התפישה שיש טוב ורע. ושאם הגדרנו משהו כרע, אז אנחנו צריכים להתרחק ממנו ולטפל בו וכולי.
והחיסרון המרכזי של הגישה הזאת, הגישה הנפוצה ביותר, הוא שהיא עשויה לגרום לאדם לשנוא את עצמו ולכעוס על עצמו ולפתח בעיות חדשות עם עצמו.
דהיינו, נכון שאנחנו לא נכעס על האדם שסובל מהתקפי זעם, אלא ננסה להכיל אותו וכולי. אבל אנחנו נסכים איתו שהתקפי זעם והתקפי עצבים, זאת אכן מחלה שצריכים לטפל בה. ומה יקרה אם אותו אדם יתקשה לטפל בבעיה שלו? מה יקרה אם אותו אדם לא יצליח לטפל ברגישות יתר שלו?
אז כמובן שתקרה תופעה הפוכה, שבה האדם מתמלא בכעס עצמי, על עצם זה שהוא בכעס. והאדם מתחיל לשנוא את עצמו, על כך שהוא לא מצליח להשתנות.
ובכל תרחיש, נוצרת כאן בעיה עוד יותר גדולה. שהאדם אולי פותר בעיה אחת, אבל יוצר בעיה אחרת. כי מצד האמת האדם אמור להכיל בעצמו גם את כל התכונות השליליות שיש בעולם. ולהיות אלוהים, זה להיות שלם עם הכל. שלם עם כך שיש בך מאה אחוז שנאה כלפי העולם. ושלם עם זה שיש בעולם מאה אחוז שנאה כלפיך. שלם עם זה שאתה גם השטן. ושלם גם עם זה שהשטן מתעלל בך. כי להיות אלוהים, זה להיות הכל וכולי.
ומתוך המקום של להיות אלוהים, מתוך המקום הזה האדם בוחר איך הוא רוצה לחיות ואיך הוא רוצה לצמצם את הרצון שלו וכולי.
וכמובן שכאשר המטופל מגיע עם בעיה של חרדה חברתית לדוגמא, אז ברור שאנחנו לא ננסה להשאיר אותו עם הבעיה של החרדה החברתית שלו. אבל לאורך כל הטיפול, יש מסר לתת מודע שעובר אל המטופל. והשאלה היא, האם המסר הוא שאתה חולה במחלה שצריכים לטפל בה ושהיא רק רעה ושאתה חייב להיפטר ממנה. או שהמסר הוא של הכלה, שנעזור לך להיות מסוגל לשלוט בתכונה שיש לך. כי ככה אתה רוצה ולא כי ככה אתה חייב.
ואלו כמובן 2 גישות שונות לחלוטין. והשיטה של אליעד כהן שיטת EIP, היא מתוך מקום של להיות אלוהים. לתת לאדם את נקודת המבט של אלוהים. שבפועל זה אומר שעוזרים לאדם לשנות את עצמו, לא מתוך מקום של שנאה כלפי עצמו, אלא מתוך לאפשר לאדם להיות מסוגל לבחור את הרצון שלו ולשלוט יותר ברצון שלו, כי ככה הוא רוצה. אבל לא מתוך מקום של שנאה וכעס על התכונה שהאדם מנסה לשנות.
וכן על זה הדרך, ניתן לראות את העניין של "טיפולי המרה" ו"טיפולים לשינוי הזהות המינית" וכיו"ב, שהוציאו אותם אל מחוץ לחוק. כי רוב ככל המטפלים בעניינים האלו, הם כמובן שונאים את הרעיון שגבר חושב שהוא אישה או שהאישה חושבת שהיא גבר וכיו"ב. ורובם ככולם הומופובים וחושבים שזה אסון שגבר נמשך לגבר או אישה נמשכת לאישה וכיו"ב. ולכן הם פועלים מתוך שנאה, עד כדי כך שלפעמים גורמים למטופל להתאבד וכיו"ב, מרוב שנאה עצמית של האדם כלפי עצמו.
ומצד האמת, במה תלוי האם ובאיזו גישה המטפל שלך יטפל בך? תשובה: הכל תלוי בתפישת המציאות של המטפל עצמו. האם הוא רואה את החיים כמחויב או כאפשרי. וזה בסדר גמור לחשוב שמשהו מחוייב. ולא מחוייב לחשוב ששום דבר לא מחוייב. אבל גם לא מחוייב לחשוב שמשהו מחוייב. וככל שהמטפל יותר מבין שזה בסדר גמור גם להיות השטן, כי אלוהים הוא גם שטן וגם הכי אלוהים טהור שיש, הרי שמנקודת המבט הזו, יותר קל לו לעזור לאדם לבחור לשלוט ברצון של עצמו ולא לגרום לאדם לשנוא את עצמו וכולי.
050-3331-331