ואחרי שהמורה מבין את מה שהוא מלמד, דהיינו, אחרי שהמורה מבין, שהוא לא מעביר כאן ידע יבש ומשעמם, אלא הוא עושה כאן משהו אחר לגמרי. שהוא, להקנות לילדים שכל כלשהו, שבאמצעותו הם יהיו יכולים לחיות טוב יותר, עכשיו, יותר קל למורה, גם להתעניין באופן אישי במה שהוא מלמד, וגם לגרום לתלמידים, להתעניין בחומר הנלמד.
והעיקר המרכזי הוא, שהמורה צריך להפסיק להסתכל על מה שהוא מלמד, כעל מידע יבש שלא מעניין אף אחד, או שהוא מעניין רק יחידי סגולה, אלא הוא בעצם מלמד כאן משהו אחר, משהו מעבר, משהו שנותן לאדם תועלת ממשית בחייו.
ואחרי שהמורה מבין את כל זה, והמורה באמת מתייחס למה שהוא מלמד, לא כאל דרך לעשות שטיפת מוח במידע מיותר, למוחם של התלמידים שלא יכולים להתנגד לו, אלא כדרך של לעזור לתלמידים, לרכוש כישורים אמיתיים כדי לחיות טוב יותר, עכשיו מגיע השלב הבא.
והוא, שעל המורה לנסות לראות ולהבין, כיצד המידע שאותו הוא מלמד, כיצד הוא שימושי בחיי היום יום של התלמידים. ואם נחזור לדוגמא, לעניין של הכלל במתמטיקה, שאומר, שכל פעולה שמבצעים על צד אחד של המשוואה, מבצעים אותה גם על הצד השני, הרי שבשלב הראשון, על המורה לנסות להבין בעצמו, את המשמעות לחיים של הכלל המתמטי הזה.
ועכשיו, על המורה לנסות להתבונן, כיצד התלמידים, בחיים האישיים שלהם, כיצד השימוש בחוק הזה, בא לידי ביטוי אצלם. ועל המורה לנסות להבין אל מול עצמו, כיצד זה שהתלמידים יבינו טוב יותר, את הסיבה שבגללה הכלל המתמטי הזה, הוא כפי מה שהוא, כיצד זה ישפר את צורת המחשבה שלהם, ואת החיים האישיים שלהם.
וכיו"ב לדוגמא, לגבי לימודי ההיסטוריה. שעל המורה, בשלב הראשון לנסות להבין, את המוסר השכל שאפשר ללמוד מהאירוע ההיסטורי. ולאחר מכן, על המורה לנסות להבין, מהי בעצם מהות התהליך החברתי, שהתרחש באותו אירוע ההיסטורי. ועל המורה, לנסות למצוא דוגמא, לאירוע בחיי התלמידים, שהתלמידים יכולים ללמוד מהאירוע ההיסטורי, לחיים האישיים שלהם.
וכיו"ב, בכל שאר התחומים. שהדגש המרכזי הוא, שעל המורה לנסות להבין, כיצד הלימוד של התלמידים, את החומר שהוא רוצה ללמד אותם, כיצד זה יכול בצורה כלשהי, לעזור להם בחיים האישיים שלהם, בשלב הזה של החיים שלהם, לפי הרצונות שיש לתלמידים, בשלב הזה של החיים שלהם.
ואחרי שהמורה מתחיל להתייחס לעצמו, לא כאל מישהו שמעביר מידע, אלא כאל מישהו שמלמד משהו, בעל משמעות אמיתית לחיים. ואחרי שהמורה מבין, כיצד גם התלמידים יכולים בחיים האישיים שלהם, להיתרם מכך שהם לומדים את המקצוע שאותו הוא מלמד. מכאן, הדרך לגרום לתלמיד לאהוב את הלימודים, היא די קצרה.
כי עכשיו, על המורה לנסות ללמד את התלמידים, כיצד לשפר את החיים שלהם, באמצעות חומר הלימודים, שאותו הוא ילמד אותם. ואם התלמיד יבין בצורה פשוטה, כיצד באמת הדבר שאותו הוא לומד, כיצד זה מביא לו תועלת מעשית בחיים שלו, הרי שממילא, הילד שהוא מאוד אוהב ללמוד מטבעו, ממילא, הוא יתעניין בלימודים.
ונוסיף: ידוע הדבר, שכל הנ"ל, זה לא קל לביצוע. כי השינוי המרכזי, הוא בצד של המורים, ולא בצד של התלמידים. כי התלמידים, הם בסדר גמור. וכאשר יש לילד הפרעות קשב וריכוז / בעיות התנהגות בלימודים וכיו"ב, ואומרים שהילד סובל מהפרעת קשב וריכוז, הרי שמה שזה באמת אומר, זה: שהמורה סובל, מכך שהוא עצמו כמורה, משועמם ממה שהוא עצמו מלמד. והוא מקרין את זה כלפי חוץ, גם אם זה באופן בלתי מודע. וממילא, גם הילד, לא מתעניין בחומר הנלמד.
והפתרון לבעיית חינוך הילדים, היא בכך, שהמורים עצמם יעברו שינוי פנימי. ושהמורה, לא יסתכל על עצמו, כעל מי שמעביר מידע טכני יבש חסר תועלת. אלא, כעל מישהו שמלמד את התלמיד שכל כלשהו. שבאמצעותו, הוא יכול לחיות טוב יותר.
והדבר הזה, דורש מהמורה עצמו, להיות יותר בעל מודעות עצמית אישית. כי המורה עצמו, צריך להתבונן על המידע שאותו הוא מלמד. והמורה עצמו, לא מספיק שהוא יחליט שהוא מפסיק להתייחס לעצמו, כאל מישהו שמעביר מידע טכני. אלא, הוא באמת צריך להתחבר רגשית ושכלית, לדבר שאותו הוא מלמד.
והמורה עצמו, שרוצה שהתלמידים שלו יתעניינו במה שהוא מלמד, קודם כל, הוא עצמו חייב להתעניין בכל פעם מחדש, במה שהוא מלמד. אחרת, הוא לא שונה מרובוט מדבר, שמדבר דברים חסרי כל עניין. כי הרי הדברים האלו, לא מעניינים, אפילו לא אותו עצמו.
ועל המורה לעבור שינוי פנימי עם עצמו, ולנסות להבין, מה בעצם...