איך מתמודדים עם רגשות אשמה בעקבות התאבדות של אדם קרוב?

אליעד כהן מסביר כיצד להתמודד עם רגשות אשמה בעקבות התאבדות של אדם קרוב, ומדגיש שיש שתי בעיות עיקריות שיכולות להיווצר אצל אדם לאחר שמישהו קרוב אליו מתאבד:

• האדם מרגיש אשמה שהוא הגורם להתאבדות של הקרוב לו.
• הוא חווה הזדהות עמוקה עם הכאב והסבל שהיו לקרוב לפני שהתאבד, דבר שמעצים את הסבל שלו עצמו.

אליעד מסביר שהדבר הראשון שצריך לברר הוא שאלת האשמה: האם אתה באמת אשם בהתאבדות? התשובה לכך, על פי אליעד, מורכבת. הוא מסביר שיש שני צדדים לסיפור:

מדוע אתה תמיד יכול להיות אשם בהתאבדות של אדם אחר?

אליעד מציג גישה לפיה בכל מקרה אפשר למצוא סיבה להאשים את עצמך. לדוגמה, אם מישהו מתאבד ואתה היית יכול לחייך אליו פעם נוספת, לדבר איתו, או לתת לו משהו קטן שהיה משפר את מצב רוחו, ייתכן שזה היה משנה את התוצאה. לדוגמה, אפילו חיוך אחד או מילה טובה ברגע הנכון יכולים היו תיאורטית למנוע התאבדות, ולכן תמיד אפשר למצוא אשמה כלשהי באדם שנותר חי.

מדוע אתה אף פעם לא באמת אשם בהתאבדות של מישהו אחר?

מצד שני, אליעד מציג גם את הפרספקטיבה ההפוכה: האדם שהתאבד בחר את הבחירה הזו מתוך רצונו החופשי. אליעד מדגיש שיש נקודת מבט פילוסופית האומרת שלכל אדם יש בחירה חופשית מלאה. ולכן, לא משנה מה היית עושה, האדם האחר תמיד יכול היה לבחור אחרת. אליעד מוסיף שאפשר להסתכל על המציאות בצורה רחבה יותר - שאין בחירה חופשית בכלל והכל נקבע מראש על ידי הגנטיקה או המציאות עצמה, ובמקרה זה אתה בוודאי לא אשם. כך שגם אם דחפת מישהו להתאבד (אפילו פיזית ממש, במקרים קיצוניים), אפשר לטעון שזה לא באחריותך, כי אותו אדם יכול היה לבחור אחרת.

מדוע קשה לשחרר לחלוטין את רגשות האשמה לאחר התאבדות?

אליעד מסביר שאנשים רבים המנסים להתמודד עם אשמה נוטים לומר לעצמם שוב ושוב: "זה לא בגללי, אני לא אשם". אבל עמוק בפנים הם עדיין מרגישים לא בטוחים לחלוטין. הם תמיד ישאלו את עצמם אם בכל זאת היה משהו קטן שהיו יכולים לעשות אחרת. למשל, אם מישהו אומר שהוא הולך להתאבד אם לא תיתן לו משהו, ואתה לא נותן, ואתה מתייחס לאיום שלו כאל סחיטה רגשית, ואז הוא מתאבד, אתה תמיד תחשוב שאולי היית יכול למנוע את זה אם היית נענה לבקשתו.

האם התאבדות היא בהכרח דבר רע?

נקודה נוספת שאליעד מציג היא הטלת ספק בעצם ההנחה שהתאבדות היא בהכרח דבר רע. הרגש האשם מגיע בעיקר מההנחה הבסיסית הזו: שהמוות הוא רע וההתאבדות היא שלילית. אליעד מעודד לשאול את השאלה: האם אתה באמת יודע בוודאות שזה רע למות? האם אתה יודע בוודאות שמוות הוא רע? הוא מסביר שמוות, כמו כל דבר אחר, הוא רק רע בעיניך כי אתה מניח אוטומטית שעדיף לחיות מאשר למות, אבל זאת לא בהכרח אמת מוחלטת, אלא נקודת מבט סובייקטיבית בלבד.

הוא ממשיך להסביר זאת כך: אם אתה חושב שההתאבדות היא דבר רע, כנראה זה משום שאתה עצמך לא רוצה למות ואתה פוחד מהמוות. אם אתה היית שלם לגמרי עם הרעיון של מוות, אז לא היית מאשים את עצמך או מרגיש רע גם אם היית הגורם למוות של מישהו אחר. הוא מביא כדוגמה מצב שבו אדם לא ירגיש אשמה אם יחשוב שזה לא באמת משנה אם אותו אדם חי או מת, כיוון שהוא היה מת מתישהו בכל מקרה, או משום שאולי יחזור בגילגול נוסף.

מה עושים עם תחושת ההזדהות עם סבל האדם שהתאבד?

אליעד מתייחס גם לבעיה של ההזדהות הרגשית עם הדיכאון של האדם שהתאבד. הוא מסביר שהסבל שלך אינו רק מתוך האשמה, אלא גם מתוך הזדהות עם הכאב והדיכאון שהוביל להתאבדות. אליעד מסביר שכדי להקל על סבל זה, צריך להסתכל אחרת על מושג הדיכאון. דיכאון הוא רק תחושה מסוימת. אם אתה יכול להבין שגם להיות בדיכאון זה לא בהכרח רע, לא תרגיש כל כך רע מהדיכאון של אותו אדם שהתאבד.

לדוגמה...